הנשיאה אסתר חיות והשופטים חנן מלצר ואלכס שטיין דחו אתמול (ראשון) ערעור שדרש לחשוף את מסמכי משרד החוץ שמסבירים את סירובה של ממשלת ישראל להכיר בג'נוסייד הארמני. ב-24 באפריל 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, החלו שליטי האימפריה העות'מאנית הקורסת בהשמדתו של העם הארמני. בתוך פחות מארבע שנים, לאחר אלפיים וארבע מאות שנים שבהן חיו, פעלו ויצרו הארמנים במרחב שבין הים הכספי, הים השחור והים התיכון, כמעט לא נותרו ארמנים. יותר ממיליון נרצחו ושארית הפליטה נפוצה לכל עבר. גברים, נשים וילדים נשלחו ב"צעדות מוות", נכלאו במחנות ריכוז, נאנסו ונרצחו. כבר במהלך ההשמדה פרסמו העיתונים בארצות הברית ובאירופה ידיעות בנוגע לגורל הארמנים. הסופר הגרמני ממוצא יהודי, התוודע לקורות הארמנים ופרסם את ספרו שתורגם לעברית "ארבעים הימים של מוסה דאג" בגרמניה בנובמבר 1933, עשרה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון.
חיילים עות'מנים ליד שרדי קרבנות רצח העם הארמנים (צילום ארכיון: הומניטה)
המדינה הטורקית שקמה בשנת 1923 גמרה אומר לשכוח ולהשכיח את הפרק הנורא הזה בתולדותיה. בשנת 1965, לאחר שילדי הפליטים הארמנים בתפוצותיהם החלו לתבוע הכרה בין–לאומית וטורקית ברצח העם, פתחה טורקיה במסע הכחשה עולמי, נרחב ונחוש. באופן דומה, ולאור הסכסוך של אזרבייג'ן וארמניה על חבל נגורנו קרבאך, אזרבייג'ן הפכה יחד עם טורקיה למובילה את ההכחשה של הג'נוסייד הארמני.
לדברי עו"ד איתי מק, שהגיש את הערעור, "למרבה הצער, על אף קיומה של קהילה ארמנית ועל אף מאבק ציבורי, אקדמי ופוליטי מתמשך במדינת ישראל, משרד החוץ מתנגד נחרצות להכרה בג'נוסייד הארמני, ומטיל וטו על כל יוזמה לקדם את ההכרה בכנסת ובציבור". לדבריו, ההתנגדות הנחרצת של משרד החוץ להכרה בג'נוסייד הארמני קשורה ליחסים הביטחוניים והדיפלומטיים של מדינת ישראל עם טורקיה, ובשנים האחרונות גם ליחסים עם אזרבייג'ן. הדבר בא לידי ביטוי בדברים של שרים ובכירים שכיהנו במשרד החוץ, ופוליטיקאים ישראלים בכירים נוספים בראיונות לתקשורת ובדיונים בכנסת.
הערעור הוגש יחד עם חוקר הג'נוסייד פרופ' יאיר אורון ופעילי זכויות האדם יעל אגמון, ד"ר חנה ספרן, ד"ר ישי מנוחין, פפה גולדמן, עדה בילו, ניצה אמינוב, נורה אורלוב, יעקב מנור–מסרנו, ורדה חלד, נוני טל, רעיה רותם, פרופ' נורית פלד אלחנן, נעמי קירשנר, ורד ביתן, אמיר ביתן, מיאקו גליקו, יואב הס, עירית הלביא, אבישי הלביא, קלאודיו קוגון, שאול צ'ריקובר, אמנון לוטנברג, רוני סגולי, רמי פינצ'ובר, עדנה פינצ'ובר, עופר ניימן ומיכל פלג.
בערעור נטען כי המערערים מתנגדים לכך שמשרד החוץ יקיים "סחר" בעניין ההכרה בג'נוסייד הארמני. ההכרה בג'נוסייד הארמני הינה חובה מוסרית, ויש לה גם חשיבות עליונה כדי למנוע אירועי ג'נוסייד נוספים. כך למשל, היטלר מצוטט כמי שאמר ביום 22.8.1939, לפני הפלישה לפולין: "מי עדיין מדבר היום על השמדת הארמנים?"; המידע גם נחוץ לצורך פיקוח ציבורי על משרד החוץ כי הוא שוקל את כל השיקולים הרלוונטיים, ואינו פועל בנושא משיקולים זרים או מתוך קיבעון מחשבתי ומקצועי שגוי. המידע נחוץ כדי לברר אם משרד החוץ לא נותן עצת אחיתופל לממשלות ישראל ולציבור הישראלי. יצוין שאף שבפסק הדין בבית המשפט המחוזי, העתירה נדחתה רק על בסיס החשש לפגיעה ביחסי החוץ, והשופט וינוגרד לא נדרש להכריע בטענת משרד החוץ כי מדובר גם במסמכים פנימיים שחשיפתם תפגע בחופשיות הדיון הפנימי. השופטים הטילו על המערערים הוצאות בסך 7,500 שקל.
