ביקורת הביקורת: על מרקסיזם וקולוניאליזם התיישבותי

בשנים האחרונות עומד המושג האקדמי "קולוניאליזם התיישבותי" במרכזו של המאמץ לנתח באופן ביקורתי את הסכסוך הציוניפלסטיני. את המושג פיתחו אינטלקטואלים אוסטרלים, ביניהם לורנצו וריצ'יני ופטריק וולף. לפי תיאוריית הקולוניאליזם ההתיישבותי, חברות שהקימו מתיישבים לבנים בעולם הלאאירופי נבנו באמצעות השמדה (במובנה הרחב, כלומר לרבות צורות אחרות של נישול ומחיקה) של העמים הילידיים המקומיים.

הקמת מדינת הלאום של המתיישבים כרוכה בהחלפת אוכלוסיות. מדינה זו טבועה בחותם לידתה במעשי פלישה, כיבוש והשמדה. אופי זה של חברות המתיישבים תיאר פטריק וולף באומרו כי "הפולשים באו כדי להישאר".

הראשון ליישם את המונח של "קולוניאליזם התיישבותי" על ההיסטוריה של פלסטין/ישראל היה הסוציולוג הישראלי גרשון שפיר. בספרו פורץ הדרך, "קרקע, עבודה וראשיתו של הסכסוך הישראליפלסטיני, 1914-1882" (1989), הניח את היסודות המחקריים.

2019-01-05_164315

כרוז של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית למען פועלי הדפוס השובתים בביירות, ספטמבר 1933 (צילום: הספרייה הלאומית)

שפיר טוען כי המתיישבים הציונים ביקשו, למן העלייה הראשונה, ליצור מושבה (קולוניה) טהורה, כלומר מושבה שבה ישלטו יהודים בשוק העבודה ובקרקע. כישלון אנשי העלייה הראשונה לעשות כן הניע את המתיישבים ליצור מושבת מטעים, שבה מעמד של מנהלי עבודה יהודים שלט בכוח העבודה הפלסטיני.

אנשי העלייה השנייה כשלו אף הם בניסיון "לכבוש" את הקרקע ואת העבודה הן באמצעות מאמץ העולים עצמם והן באמצעות "ייבוא" עובדים יהודים מתימן כדי להחליף את הפועלים הפלסטינים. בעקבות כך פנו לדרך אחרת. במימון ההסתדרות הציונית, יצרו אנשי העלייה השנייה את הקבוצות כמובלעות ליהודים בלבד. מקומות אלה נעשו שטחים כפריים ועירוניים, שמהם נושלו הפלאחים הערבים. שוק העבודה באותם ישובים נותר בידיים יהודיות. כך צמחה המדינה היהודית, זו שב-1948 ביצעה טיהור אתני של ערביי פלסטין ושילבה את הפרקטיקות המפרידות, הקולוניאליות וההתיישבותיות, במנגנון המדינה.

תיאוריית הקולוניאליזם ההתיישבותי, כפי שעיצב שפיר, היא תיאוריה מטריאליסטית חשובה העוסקת בעבודה ובקרקע. ועם זאת, שפיר התעלם מגורמים נוספים בתולדות הקולוניזציה הציונית ובמחקר עליה. התעלמותו פותחת פתח לביקורת מרקסיסטית.

ראשית, שפיר מתעלם מחוקרים מרקסיסטים שהשתתפו בפיתוח המושג "קולוניאליזם התיישבותי", דוגמת המרקסיסט היהודיצרפתי מקסים רודינסון או הסוציולוג הפלסטיני ג'אמל הילאל. שפיר מתעלם גם מקריאתה הפוליטית העקבית של המפלגה הקומוניסטית לדורותיה, שמנהיגיה וחבריה אינם נזכרים כלל בספרו.

נוסף לכך, עיון בהיסטוריונים ובסוציולוגים שבעבודותיהם נעזר כדי לבסס את טענותיו (דייוויד קנת פילדהאוז, גורג' פרדירקסון ועדנה בונוויץ') יגלה נטייה שלו להעדיף שימוש בקטגוריות חברתיות כמו גזע, אתניות או קסטה על פני ניתוח מעמדי. הוגים אלה דוחים הסברים, בייחוד את זה של ו.א. לנין, לתופעת האימפריאליזם ממניעים חברתיים וכלכליים.

במרכז התיזה של שפיר עומדת הטענה כי הקולוניזציה הציונית של פלסטין יצרה הפרדה קולוניאלית לאורך קווים אתנולאומיים בין יהודים לערבים. אין ספק שהציונות קטלגה והפרידה בין יהודים לערבים, ויצרה מערכת כלכלית וחברתית נפרדת ליהודים. אך ההפרדה שמתאר שפיר היא מונוליטית מדי. הוא התעלם מהיסטוריה של קיטוב מעמדי בשתי החברות וממאבקי עובדים יהודים וערבים.

מעמדות עובדים צמחו כתוצאה מגלי ההגירה היהודית לפלסטין/ישראל ובמאבקי הפלאחים והפועלים הפלסטינים בשנים שלפני 1948. הבורגנות היהודית צמחה מתוך איכרי העלייה הראשונה. הבורגנות הפלסטינית צמחה מתוך האליטה המסחרית של ערי החוף.

היחסים המעמדיים היו במידה רבה אנטגוניסטיים: בעוד שפועלים יהודים שבתו (לעתים בלא אישורה של ההסתדרות), פועלים פלסטינים נטלו את הנהגת המרד הערבי בחיפה מידי האליטה העירונית. כמו כן, פועלים יהודים וערבים התארגנו ושבתו יחד. פעילות משותפת התקיימה בעיקר במגזר הממשלתי הקולוניאלי הבריטי, שבו למדיניות "העבודה העברית" של הממסד הציוני לא הייתה השפעה, ועל כן התארגנות של יהודים וערבים הייתה אפשרית.

בין אם היו אלה עובדי הרכבת היהודים והערבים, ובין אם היו אלה פקידי המנגנון הקולוניאלי בני שני העמים – עובדים רבים כתבו במאבקים דף שלא נחקר דיו בתולדות הארץ. גם מאבקים אלה לא הותירו חותם בהגותו של שפיר המתאר את ההפרדה הקולוניאלית שיצרה הציונות כקשיחה, כהפרדה בין גושים לאומיים בלתיחדירים.

בסיכום, ניתוחו של שפיר את הקולוניזציה הוא אכן פורץ דרך. אפשר לראות בו נקודת התחלה להיסטוריזציה ביקורתית של הציונות. אף שהמציאות שיצרה הציונות בארץ דומה בקווים הכלליים למציאות שמתארת התאוריה של הקולוניאליזם ההתיישבותי, ניתוחו של שפיר לוקה בחסר.

אי הכללת יסודות כמו ה"פרההיסטוריה" המרקסיסטית של קולוניאליזם התיישבותי, התפתחות הקפיטליזם, הקיטוב המעמדי בארץ ומאבקי עובדים יהודים וערבים, גורעת מאיתנו הבנה מורכבת יותר של הסכסוך.

בשל איהשימוש במרקסיזם ככלי לניתוח ההיסטוריה של הארץ, אנו מאבדים את המטען המשחרר שיש בתיאוריה המרקסיסטית. כפי שכתב קרל מרקס ב-1845: "הפילוסופים רק פירשו בדרכים שונות את העולם. העניין הוא לשנותו".

אמיר לוקרבילצקי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב, לגרסה מלאה של המאמר באנגלית ולפרסומים נוספים מאת לוקרבילצקי: https://concordia.academia.edu/aLockerBiletzki