פרופסור יואל קרמר (2018-1933) לא זכה לראות את מחקרו המקיף על הרמב"ם, שראה אור בעברית ב-2019 בהוצאת רסלינג. ספר זה, בן 593 עמודים, מגולל את סיפור חייו של הרמב"ם באנדלוסיה ובמצרים (תוך חלוקת חייו במצרים לשלוש תקופות שונות).
קרמר מתייחס לשאלות ולתתי–שאלות רבות: כיצד נחוותה התרבות היהודית באנדלוסיה, האם קידוש השם קודם להישרדות, האם הרמב"ם התאסלם ומדוע גר בארץ "נוכרייה". כמו כן, ישנם תתי פרקים העוסקים בפרשנות המשנה, בצלאח אל–דין והשושלת האיובית, בטיפול בענייני הקהילה היהודית במצרים, באיגרת תימן שכתב, בספריו משנה תורה ומורה נבוכים, ובמאמרו על תחיית המתים.
הרמב"ם נזכר בספר בכינויו, בשמו ובייחוסו המלא בערבית: אל–ראיס אבו עמראן מוסא אבן מימון אבן עובידאללה אל–קורטובי אל–אסראילי. משמח לראות התייחסות לתרבותו הערבית של הרמב"ם – דווקא בימים שבהם גילויי הגזענות מתרבים, חוקים קיצוניים מאושרים, והממשלה נוקטת במדיניות של פילוג, שיסוי והסתה.
בהקשר זה, קרמר מתייחס לשאלה אם הרמב"ם אכן התאסלם. הוא נעזר בעדויותיהם של כמה תאוריטיקנים, שהכירו את הנשר הגדול, או שחקרו את מפעל חייו מאוחר יותר: יוסף בן יהודה, אבן עקנין, אבו אל–ערב אבן מועישה, אל–קאדי אל–פאדל (שהציל את חייו של הרמב"ם), אבן אל–עדים, אבן אוסיבעה, אברהם (בנו של הרמב"ם) ועוד.
שאלה זו נותרת פתוחה, אך ברור כי הרמב"ם זכה בתארים רבים של כבוד בזכות ולא בחסד ("ממשה עד משה לא קם כמשה") – בין אם שמר על יהדותו, בין אם התאסלם, ובין אם העמיד פני מוסלמי, כשם שמקובל היה אז מחמת רדיפה.
הרמב"ם ידע להתפלמס, ובחר שלא להתרפס בפני השלטון. עולה מהקריאה בספרו של קרמר, כי הרמב"ם לא היה מלחך פנכה שניסה ליהנות ממנעמי הממסד. את מלאכתו המחשבתית עשה במישרין וללא מתווכים; בריש גלי, ולא "אחד בפה ואחד בלב". היום, 800 שנה לאחר מותו, משנתו היא עדיין כר פורה לניתוחים ולפולמוסים. איני מסנגר, חלילה, על שום משטר חשוך או פונדמנטליסטי – לא בימי הביניים ולא בעת החדשה. לצערי הרב, כל משטרי המזרח התיכון נגועים עד עתה בפונדמנטליזם זה.
החוקר המנוח עשה עבודת נמלים, חתר ולא ויתר, נכנס למבויים סתומים כדי לפענח סודות כמוסים והגיש לקוראים ממצאים שיכולים היו להיעלם מהעולם.
שאלה אחת בכל זאת נותרה לא פתורה: מדוע החברה שלנו מידרדרת מטה וחיה תחת משטרים חשוכים? דרושים גואלים ומושיעים, ולא משיחי שקר ושבר, המציעים לנו גאולה בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים" (שופטים ט"ז, ל). בהמשך לקריאה, נכנסתי למנוע החיפוש "גוגל" בערבית. לא נדהמתי לגלות ערכים רבים בשבחו של הפילוסוף, שהיה (ועודנו) נערץ בעולם המוסלמי, וזכה באהדה ובהוקרה מאין כמותן.
שיפוץ בתי מגוריו, הן בעיר פס המוגרבית והן בקהיר, נעשו תוך השקעת ממון רב. ביתו במצרים שופץ לאחרונה ב-1986 והוא נושא את שמו בגאון.
ואם כבר בשמות עסקינן, בית החולים רמב"ם בחיפה נשא את שמו של ד"ר נאיף חמזה עד 1948, עת הוחלף שמו. חמזה היה רופא לבנוני שניהל את ביה"ח לפני קום המדינה. ערב קום המדינה, בנה חמזה בית מפואר ורחב ידיים ברחוב הפרסים שבחיפה. הבית מתנשא לגובה של ארבע קומות עם חצר, והוא עדיין עומד על תילו. חברת עמידר השתלטה עליו ב-1948, ולאחר מכן מכרה אותו לגורמים פרטיים, וגרים בו כעת דיירים יהודים וערבים.
אלה לקחו יוזמה, והציבו שלט בכניסה: "זה היה ביתו של ד"ר נאיף חמזה, בן העדה הדרוזית שניהל את בית החולים של חיפה עד 1948". ניתן רק לשאול אם הנהלת ביה"ח רמב"ם שבחיפה תאזור אומץ ותנציח את שמו של ד"ר חמזה בדרך כלשהי בבית החולים.
נימר נימר
"הרמב"ם – ביוגרפיה" מאת יואל קרמר, מאנגלית: שונמית ליפשיץ, רסלינג, 2019, 593 עמ'.
