מספר התושבים ברצועת עזה הגיע כבר ל-1.9 מיליון, והם כלואים בפועל בשטח הצר. נוסף להגבלות החמורות על היציאה מעזה והכניסה לישראל, גם מצרים צמצמה מאוד את מספר העוברים במעבר רפיח, ובשבוע שעבר פורסם שגם ירדן מקשה יותר על קבלת אישורים ליציאה דרכה.
מספר אלה המקבלים התר לצאת מהרצועה לטיפול רפואי או לצרכי מסחר נמוך ביותר. לפי הדוח של הארגון "גישה", בשנת 2015 הותרו בממוצע לחודש 14 אלף יציאות של פלסטינים במעבר ארז. לצורך השוואה, בשנת 2000, לפני הטלת המצור, נרשמה מדי חודש במעבר ארז יציאתם של למעלה מחצי מיליון עזתים, או פי 35 ממספר היציאות מעזה כיום.
ישראל מונעת גם יציאה לצרכי לימודים בחו"ל. במהלך 2015 הוגשו לשלטונות הישראליים רשימות של כמה אלפי סטודנטים מהרצועה המעוניינים ללמוד באוניברסיטאות בחו"ל. אך ישראל התירה רק ל-295 מהם לצאת, וזאת בעשר פעימות שונות, ללא קשר למועד תחילת שנת הלימודים.
הגבלות התנועה החמורות הן צד אחד של המצב החמור השורר ברצועה. נוסף להן סובלים תושבי הרצועה ממצוקות מחריפות בתחום מי השתייה, האבטלה והרס התשתיות.
מחסור במים ובחשמל
דו"ח של האו"ם קבע לאחרונה, כי צריכת המים הממוצעת בעזה נופלת ממחצית הכמות המומלצת ליום על פי ארגון הבריאות העולמי. לצורך השוואה, מתנחלים בגדה המערבית משתמשים בממוצע במים בכמות גדולה פי שש מאשר הפלסטינים בגדה ובעזה.
מעבר למחסור במים, גם איכותם מדרדרת. בשבוע שעבר ציינו פרסומים בתקשורת העולמית כי זיהום המים בעזה הגיע לשלב קטסטרופלי. 69% מהמים הזמינים בעזה אינם ראויים לשתייה. מתקני טיהור המים שהוקמו ברצועה אינם פועלים באופן סדיר בשל הפסקות החשמל התכופות.
תחנת החשמל בעזה מצליחה לספק בין עשירית לחמישית מצריכת החשמל הכללית בעזה. בשל כך, הפסקות החשמל בעזה נמשכות עד 12 שעות ביממה, ובאזורים מסוימים אפילו יותר.
אבטלה
אונרר"א דיווחה באחד מדוחותיה האחרונים כי שיעור האבטלה ברצועה הוא הגבוה ביותר בעולם: למעלה מ-43% מכוח העבודה, ולמעלה מ-60% מקרב צעירים. למרות העדר מקורות תעסוקה ברצועה, מאז הוטל המצור על עזה ב-2006, ישראל מונעת את עבודתם של פועלים מהרצועה בישראל.
המחסור החמור במקורות פרנסה דרדר כמעט את כל האוכלוסייה בעזה לתלות מוחלטת בארגוני סיוע.
יצוא סחורות
לפני שהוטל המצור, סחורות מעזה נמכרו בישראל ובגדה המערבית, וזה היה אחד המקורות העיקריים להכנסה של התושבים. כיום, יוצאות מעזה בממוצע רק כ-113 משאיות סחורה בחודש, כעשירית בלבד ממספר המשאיות שיצאו ממנה לפני הטלת המצור.
שיקום תשתיות
ההרס שהותירו אחריהן המלחמות בעזה, ובעיקר זו האחרונה (2014), הותיר רבבות משפחות ללא דיור או בדיור שאינו ראוי למגורים. נזקים לתשתיות שנגרמו עוד במלחמת עזה 2008/9 ("עופרת יצוקה"), טרם תוקנו. לכן הצורך בשיקום עזה הולך ומצטבר.
הדו"ח של ועדת החקירה של האו"ם לגבי המלחמה בקיץ 2014 הזהיר, כי עד שנת 2020 (בעוד ארבע שנים) עזה לא תהיה ראויה כלל למגורים, והטיל על ישראל את האחריות לכך.
כדי לשקם את 11 אלף יחידות הדיור שהוחרבו כליל בקיץ 2014, וכדי לבנות את 75 אלף יחידות הדיור הנחוצות כדי לספק את צרכי האוכלוסייה (לפי נתוני האחראי לשיכון בעזה) – נחוצים חומרי בנייה, החסרים ברצועה. אך אף שהרשויות בעזה קבעו שלשיקום נחוצים 23 מיליון טונות של בטון, התירה ישראל את הכנסתם רק של 3.2 מיליון טונות. מנגנון בינלאומי חדש שהקימה ישראל לצורך "תיאום כניסת חומרי בניין לעזה", מגביל את העברתם. כתוצאה מכך, הושלם התיקון רק של כ-300 יחידות דיור מאלה שנהרסו לפני שנתיים.
לא פתרון, לא הסדר
ממשלת נתניהו הפועלת בנחישות נגד כל התקדמות להסדר מדיני, במסגרתו תקום מדינה פלסטינית בגדה (כולל ירושלים המזרחית) וברצועה, דוחה גם הצעות שהעלה חמאס להפסקת אש ארוכה עם ישראל תמורת מילוי כמה דרישות ובהן: הקמת נמל ושדה תעופה ברצועה, שחרור אסירים פוליטיים (ששוחררו בעסקת שליט ונכלאו שוב), פתיחת מעבר רפיח, הרחבת אזורי הדיג, התחייבות ישראל לא להתערב בכינון אפשרי של ממשלת אחדות פלסטינית והפסקת הטיסות של חיל האוויר בשמי עזה.
התנאים האלה עמדו על שולחנה של ממשלת נתניהו לפני המלחמה בקיץ 2014, וקיימים עד היום. אך ישראל מסרבת לנהל משא ומתן על הפסקת אש ארוכת טווח, מתעלמת בבוטות מהמצוקה בעזה ואינה לקחת על עצמה אחריות לכך.
התקפות נשנות של חיל האוויר, פעילות של חיילים ישראלים בתוך הרצועה וסבב הירי הקצר לאחרונה שבו והוכיחו, כי ממשלת נתניהו מעוניינת להסלים את המצב.
מאז סיום מלחמת עזה 2014, לא נתנה ישראל יד למאמץ לשקם את הרצועה, שלא לדבר על נכונות מצידה להכיר בפשעיה. האסון ההומניטרי המחריף ברצועה אינו בגדר אסון טבע או גזרת גורל, אלא תולדה של מדיניות מכוונת של ישראל, מדיניות של זריעת הרס וחורבן ולאחר מכן – הזנחה והתעלמות נפשעת. נראה כאילו גמרה ממשלת נתניהו אומר לגרום להכחדה איטית של אוכלוסיית הרצועה.
אך בלי חילוץ תושבי הרצועה מהאסון ההומניטרי ובלי הסדר מדיני, כולנו נשלם שוב ושוב את מחיר המלחמות.
יוסף לאור
