משהו התקלקל במכונת ההסתה והשיסוי המשומנת היטב של בנימין נתניהו. ה"קלקול" הוא הזעם שמעוררת מדיניותו. בתחילת השנה ניסו נתניהו ועמיתיו בממשלת הימין לגרש רבבות פליטים אפריקאים. הזעם בקרב תומכי הדמוקרטיה והמתנגדים לגזענות הניע רבבות לרחובות.
מאוחר יותר, הייתה סיבת הזעם אפליית הלהט"ב. מהרבבות שהפגינו בכיכר רבין לפני שלושה שבועות ועד ל-20 אלף שהפגינו במצעד הגאווה הלוחמני ב-3 באוגוסט בירושלים עולה כי יש המונים המוכנים להיאבק, ויש להם למען מה להיאבק.
אבל אם כל האפליות היא חוק הלאום. כאן, המחאה החלה בהפגנת האלפים במרכז תל-אביב (14.7) ונמשכת מאז במרץ רב. במוצ"ש האחרון (4.8) התקיימה העצרת ההמונית של הציבור הדרוזי בכיכר רבין, והשבוע – באותו מקום ובאותה שעה – תיערך הפגנה המונית נוספת, ביוזמת ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל (על מחאות נוספות – ר' עמוד 8 בגיליון זה).
על חשיבות ההפגנה שנערכה ב-4.8 בתל אביב כתב ח"כ דב חנין (חד"ש, הרשימה המשותפת) כך: "עשרות אלפי אנשים קראו 'שוויון' בהפגנה של הציבור הדרוזי בכיכר רבין, שדרשה את ביטול חוק הלאום. באותה כיכר ממש הפגינו לפני שבועיים כ-100 אלף איש בעד שוויון ללהט"ב מול ממשלה המחויבת להעמקת אי השוויון. ובמוצ"ש הקרוב שוב תתקיים הפגנה גדולה, הפעם ביוזמת ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל".
הקרקע רועדת תחת רגליו של נתניהו. יותר ויותר אנשים זועמים על התנהלותו, על מדיניות ממשלתו ועל נהנתנותו ושליחת ידיו לכספי הציבור. נכון, לא כל היוצאים להפגין מסכימים ביניהם על הכול, אך את כולם מתחילה לאחד המחשבה לפיה נתניהו חייב ללכת. חנין המשיך: "במאבק משותף של ציבורים שונים, בכל החזיתות ובכל הארץ, נוכל להוריד אותו מהשלטון, לבטל את חוקי האפליה, להפסיק את חגיגת השחיתות ולהתקדם לקראת מקום טוב יותר לכולנו".
נקודת ההשקה בין כל המחאות הללו, מהמערכה נגד גירוש הפליטים ועד למאבק נגד חוק הלאום, היא שאלת השוויון במדינת ישראל. שעה שממשלת הימין מנסה לכונן משטר אפרטהייד רשמי, גובר המיאוס ממנה ומהעומד בראשה. מערכות אלה מבטאות מאבק אזרחי, דמוקרטי והמוני על עתידה של המדינה.
אחד מלקחי המחאה החברתית ההמונית ב-2011 הוא שאסור לחשוש מהפיכת המחאה "פוליטית", ויש לדרוש את הפלת הממשלה. בזה האופן, גם אין "חצי" חוק לאום או אפשרות להכניס בו תיקונים ושיניים. אסור לשקוט עד ביטולו.
הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"
