בעקבות הופעת ספרו של פרופסור אמל ג'מאל – "החברה האזרחית הערבית בישראל: אליטות חדשות, הון חברתי ותודעה אופוזיציונית", נערך באולם צוותא תל–אביב ב-21 באפריל האחרון דיון שהרחיב את היריעה הרבה מעבר לחברה הערבית בישראל.

ספרו של פרופ' ג'מאל מאוניברסיטת בתל–אביב, פרי מחקר של שנים רבות במימון קרן פורד האמריקאית, עוסק, לדבריו, "בתהליכי שינוי מהותיים המתחוללים בחברה הערבית הפלסטינית בישראל. עניינם בהתהוותה של רשת ארגונים אזרחיים רחבה על פי היקפה, תחומיה, ודרכי פעולתה שלא הייתה כמותה בעצמתה ובהשפעתה".

פרופ' אמל ג'מאל (צילום מסך)

טענת המחבר היא, שהתארגנות אזרחית זו יצרה מנופי כוח ושינויים ארוכי טווח בחברה הערבית על גווניה ועל השונות הרבה המאפיינת אותה וכי "מנגד, מהווה תהליך זה מענה יסודי לאתגר שנכפה על החברה הערבית בידי הרוב היהודי, במיוחד נוכח עליית כוחות ימניים שמרנים בתוכו".

ההתארגנות האזרחית בקרב יהודים וערבים

כבר בתחילת הדיון הובעו עמדות שונות ומגוונות לגבי אותה "התארגנות אזרחית" הקיימת בקרב יהודים וערבים, שאף חוצה גבולות בדמותן של עמותות יהודיות–ערביות וישראליות–פלסטיניות העומדות כעת על הכוונת של ממשלת הימין.

גיורא רוזן, עורך הסדרה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בה ראה אור ספרו של ג'מאל, התייחס דווקא להתארגנויות האזרחיות בציבור היהודי "ששתקו במהלך המחאה החברתית ההמונית של 2011. במקום לקדם אותה, הן ניסו להתחמק ממנה. אין זה פלא, הרי הן יונקות מעטיניה של המדינה הניאו–ליברלית". זאת ועוד, לדברי רוזן: "ההתארגנויות בחברה הערבית לוחמניות יותר בגלל האפליה הקיימת בחלוקת משאבי המדינה".

ח"כ תמר זנדברג (מרצ) סבורה שלכל הפחות כמה מאותן ההתארגנויות שהממשלה מגדירה כ"עמותות השמאל" ממלאות תפקיד חשוב בהתנגדות למדיניות הכיבוש ולכרסום המרחב הדמוקרטי. אך גם לדעתה, "יש מה ללמוד מהארגונים בחברה הערבית ומהטבעיות שבקשריהם עם המפלגות הפוליטיות – לעומת העמותות היהודיות שלרוב דוגלות בדה–פוליטיזציה". על כך העיר בדיון יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (חד"ש): "מה היינו עושים בדיונים מול האוצר וגורמים ממשלתיים אחרים אילולא היו בידינו ניירות עמדה ונתונים של העמותות?".

ג'מאל הבהיר כי לדעתו פריחת העמותות וארגוני החברה האזרחית הערבית בישראל היא תופעה חיובית עד מאוד. אבל אבוי, הוא גילה שרוב העמותות עתירות המשאבים שייכות לזרם האיסלאמי, וחמור מזה (בניגוד לעמותות החילוניות) הן ממומנות מכיסיהם הפרטיים של האזרחים ואינן דוגלות ב"ערכים ליברליים אלא שמרניים". מה עושים? מגדירים אותן כ"חברה אזרחית רעה" (ע' 83), למרות ש"הארגונים החילוניים [ממומנים] על ידי אותן קרנות אירופיות או צפון אמריקאיות" (ע' 261). הוא הצביע על הקשר בין חברה אזרחית לקפיטליזם: "למשבר הכלכלי שפרץ ב-2008 נודעה השפעה שלילית על החברה האזרחית הערבית: כיוון שרוב משאביהם מגעים מחו"ל" (ע' 267).

החברה האזרחית, אייך?

ספרו של אמל ג'מאל, כמו רבים מחוקרי האקדמיה, יוצא מנקודת הנחה שגם בישראל, כמו בעולם, קיימת "חברה אזרחית". מהי אותה "חברה אזרחית"? לדברי ג'מאל, "ליברלים, ליברטריאנים, אליטיסטים שמרנים, מרקסיסטים וניאו–מרקסיסטים מסכימים, שקיומו של מרחב אזרחי בין המדינה לפרט הוא תופעה חברתית ופוליטית חשובה, המשקפת שינויים בהבנת קיומם הקולקטיבי של בני אדם במסגרות מדיניות משותפות" (ע' 33).

אך לדברי ג'מאל ישנו "מיעוט של מחקרים העוסקים באופי הקשר בין מיסוד ארגוני החברה האזרחית לבין מבנה הכוח הפוליטי והכלכלי הדומיננטי" (ע' 16). השקפה זו תואמת במיוחד את רוחו של הספר, הבוחנת את החברה האזרחית במסגרת מדינה ליברלית אוטופית, שספק אם קיימת ברחבי העולם. הרי רוב החברות הן קפיטליסטיות וסביר עד מאוד ש"החברה האזרחית" לא מתנהלת, כפי שמתאר אותה המחבר, כ"מערכת יחסים מורכבת בין המדינה לבין החברה". יחד עם זאת, לא ניתן להימלט מהמושג "חברה אזרחית". הוא שגור באקדמיה, במפלגות (כולל העבודה, יש עתיד וכולנו!) וכמובן בעמותות הרבות.

אבל מי שהחל את חקר "החברה האזרחית" לעומק היה דווקא קרל מרקס שהגדיר אותה כ"מכלול המבנה הכלכלי והחברתי בכל זמן נתון". אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אנטוניו גראמשי, אף התמיד בשנות ה-30 לחקור את הנושא וראה בחברה האזרחית "מכלול המנגנונים הציבוריים–פרטיים הפועלים בהתאם להגמוניה של המעמד החברתי השולט על כל החברה".

א"ד

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"