בשבוע שעבר התייצבו סער יהלום ומתן הלמן בלשכת הגיוס תל השומר והצהירו על סירובם לשרת בצבא. את הסרבנים ליוו ללשכת הגיוס כמאה מפגינים. יום לאחר מכן התייצבה גם איילת ברכפלד. אף היא הצהירה על סירובה. כל השלושה חתומים על מכתב השמיניסטיות 2017.
על יהלום וברכפלד נגזרו 20 ימי מחבוש, ועל הלמן – 30. בדרך להפגנה בלשכת הגיוס, שוחחתי עם יהלום (18), יליד המושב שער אפרים באזור השרון וחבר המזכירות הארצית של בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי).
ספר לי על תהליך קבלת ההחלטה שלך.
גדלתי בבית לא פוליטי בכלל. בטח שלא נוטה שמאלה. בגיל 13 התחלתי להתעניין בכיבוש. קראתי באינטרנט. פגשתי חברים ערבים, ולאט לאט אימצתי עמדות רדיקליות. עמדות שעבור יהודים נחשבו קיצוניות, עבור חבריי הערבים היו מובנות מאליהן. זה שינה את התפישה לחלוטין.
בגיל 14 קראתי על הסרבנים אודי סגל ואוריאל פריירה שנכלאו אז, לפני ארבע שנים. ראיתי גם שחברי הכנסת של חד"ש הם היחידים שתמכו בהם. עד השלב הזה, הייתי פוליטית בין מרצ לבין חד"ש, וזה הוביל אותי לתמיכה בפוליטיקה שהולכת מעבר לציונות.
ב-2015 הייתי פעיל חד"ש בבחירות, הגעתי לבנק"י ובתנועה ברור שלצבא לא הולכים, גם אם לא יושבים בכלא בהכרח, התמיכה בפוליטיקה של סירוב הייתה ברורה. אני מסרב מתוך התנגדות למדיניות של ממשלת ישראל, מדיניות של כיבוש והחזקת העם הפלסטיני בשטחים הכבושים תחת משטר צבאי. החלטתי לסרב על מנת להנכיח בציבור הישראלי את השיח שמבקש שלום וצדק. בבתי הספר אנחנו לא נחשפים למה שבאמת קורה בשטחים ולעוולות החברתיות המתרחשות כאן.
יהלום. נגזרו עליו 20 ימים בכלא הצבאי בתקופת הכליאה הראשונה (צילום: מסרבות)
כיצד הגיבה המשפחה לסירוב?
אף אחד לא תומך. לאמא שלי קשה עם זה. מאוד. אחי מבין אותי, גם אם לא תומך בהחלטה. הוא תומך בי באופן אישי. יש בני דודים שדיברו איתי על זה, וסיפרו לי שקשה להם עם ההחלטה שלי.
הטענה העיקרית שלהם – שההשלכות אינן רק עליי, אלא גם על המשפחה כולה. וזה דיון לא פשוט. אצל פעיל פוליטי, בטח במשטרים שקשה לפעול בהם יותר מאשר בישראל, ההשלכות הן תמיד גם על המשפחות. הידיעות על כליאתי יתפרסמו בתקשורת, כל הסביבה תדע ש'הבן של' לא הלך לצבא והוא יושב בכלא. המשפחה גרה במושב, זה מקום קטן. ואם יקרה לי שם משהו, מזה אמא שלי חוששת בעיקר, לא רק אני אפגע.
ובבית הספר?
אני סיימתי ללמוד בבית הספר לפני חצי שנה. ידעתי שאני מסרב לפני זמן רב. או לפחות שאני לא אתגייס. בבית הספר הכירו כולם את עמדותיי הפוליטיות.
בימים טעונים יותר – ספגתי תגובות קשות. אבל פעמים רבות, החברים שהכירו אותי ברמה האישית כיבדו אותי מפני שאני עושה מעשים אידאולוגיים, פוליטיים, משום שאני מעורב ואכפת לי. לעתים שיחות עם חברים הובילו להתעניינות כנה בסיבות שמאחורי הבחירות שלי, מאחורי הבחירות הלא-קונפורמיסטיות.
מתן הלמן סיפר שהוא הרצה בפני תלמידי השכבה שלו בעקבות החלטתו לסרב.
אצלי לא היה דבר כזה. שום דבר. ידעו על זה המורים והחברים לספסל הלימודים, אבל לא הייתה שום התייחסות רשמית להחלטה שלי. לחיוב או לשלילה. חוץ מהמחנכת שלי, כלומר, שאמרה לי שאני מפגר.
אבל המיליטריזם בהחלט נכח בבית הספר. למשל, אני זוכר שהביאו גנרל מבוגר לספק לנו נאום מורל במטרה לשדל אותנו להתגייס. הוא סיפר שפעם הטיסו אותו לעזור לצבא הצרפתי במלחמת אלג'יר. קמתי ואמרתי: נלחמת בשביל הצרפתים במלחמת אלג'יר, ואתה מתגאה בזה?! הוציאו אותי מהאולם.
לאחר שחרורך, אתה מתכנן להתנדב?
אני אמשיך בפעילויות ההתנדבותית והפוליטית שלי. זה ברור. אבל איני מתכוון להגיע לשירות הלאומי. השירות הלאומי, קודם כול, משמש למחיקת הזהות הלאומית של הנוער הערבי-פלסטיני בישראל. דרך השירות הלאומי עושים להם קואופטציה. מבטיחים להם זכויות בתמורה למחיקה של הזהות הלאומית. זה לא קורה רק בקרב הנוער הערבי, אלא גם בקרב קהילת יוצאי אתיופיה וקהילות דתיות.
נוסף לכך, המדינה מאיישת תקנים רבים באמצעות אנשי השירות הלאומי: מורים, צוותי רפואה, פקידים. זאת במקום עובדים מן השורה. השירות הלאומי מוריד את רמת השכר של העובדים במשק, את כוח המיקוח שלהם ופוגע ביכולת השביתה. היו מקרים מתועדים של מתנדבי שירות לאומי ששברו שביתות במקומות עבודה.
המשתלבים בשירות הלאומי עושה זאת ממניעים טובים, ואני לא מבקר אותם, אבל המדינה עושה עליהם סיבוב.
הראיון ראה אור בגיליון מספר 8 של "זו הדרך"
