פעם נוספת משתמשת ארצות-הברית במשבר הומניטארי כדי ליישם את מטרותיה האימפריאליסטיות וללבות את האש. הפעם מדובר באובמה, אשר יחד עם התקשורת המערבית מזיל דמעות תנין על גורלו של העם העיראקי, וזאת לאחר שהכיבוש האמריקאי ריסק את החברה בעיראק והרג למעלה ממיליון בני אדם. זה מחליא לראות, כיצד ארה"ב טוענת כעת כי היא תיאבק בטרור ותגן על העם העיראקי, וזאת שעה שעליית הטרור בעיראק היא תוצר ישיר של הפלישה האמריקאית ב-2003.

מתוך סרט תעמולה של דאע"ש

אכן, נחוץ סיוע הומניטארי ליזידים, לנוצרים, לשיעים, ולכל הקורבנות של "המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה הגדולה" (ראשי תיבות בערבית: דאע"ש). אבל את הסיוע הזה צריכים להעניק ארגוני סיוע אמיתיים, כפי שמגיש האו"ם סיוע לפלסטינים בעזה, ולא הממשלה האמריקאית.

הכרחי להתנגד לדאע"ש ולכל הקבוצות הטרוריסטיות, אבל במקביל יש להתנגד גם לפלישה האמריקאית, אשר רק תחריף את המצב. פלישה זו נועדה לחזק את הנוכחות האמריקאית באזור, ולהשתמש בכורדיסטאן כבסיס לתוקפנות נגד העמים בעיראק ובאיראן. הכרזתו של אובמה כי צבא ארה"ב יתערב בעיראק (כמובן, באופן הומניטארי…) היא מימוש תכנית אמריקאית ותיקה: ליצור ממשלה מרכזית חלשה בבגדאד, ולהקים בשטחה של עיראק שלוש מדינות-זעירות, בהנהגת כוחות עדתיים וריאקציוניים.

ארה"ב כבר שולטת כיום בממשלה האזורית הכורדית, ואילו מנהיגים כורדיים מסוימים, דוגמת מסעוד ברזאני, הם בעלי בריתה העיקריים בעיראק. לאחר שהעיר השנייה בגודלה בעיראק, מוסול, נפלה בחודש יוני לידי דאע"ש, הצהיר ברזאני ש-"עיראק הישנה מתה, וקמה עיראק חדשה". אומנם הוא אמר כי לוחמי הפשמרגה הכורדיים לא ילחמו מחוץ לכורדיסטאן, אולם הוא מיהר לשלוח את לוחמיו כדי להגדיל את תחום שלטונו ב-40%. לוחמים אלו נעצרו רק כשנתקלו בלוחמי דאע"ש, כך שברורה הברית דה-פקטו בין שני הצדדים.

עדות נוספת לברית בין ברזאני לבין דאע"ש זו העובדה שלוחמי דאע"ש פעלו בנמרצות נגד יריבו הכורדי של ברזאני, ג'לאל טלבאני, ובמיוחד בשטחים שאינם בשליטת הממשלה האזורית הכורדית, כגון מוסול וכירכוכ. במקביל, אובמה הודיע כי כוחותיו יגנו על ממשלתו של ברזאני, ושלחו כוחות להגן על הקונסוליה האמריקאית בארביל, עיר הבירה של ממשלתו האזורית.

מדיניותה של הממשלה האזורית הכורדית עומדת בסתירה לאינטרסים של העם הכורדי עצמו, וממשיכה את מדיניותההנהגה הכורדית בשנות השישים והשבעים, שהסתמכה על תמיכת ארה"ב וישראל, וגם על השאה באיראן.

ב-1975 נחתם הסכם בין סדאם חוסיין לבין השאה האיראני, בתיווכו של שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר, במסגרתו הקריבו האמריקאים והאיראנים את הפשמרגה הכורדיים, בהנהגת מוסטפא ברזאני, שהובסו בידי ממשלת עיראק. מסעוד ברזאני, המנהיג הכורדי הנוכחי, לא למד את ניסיונו ההיסטורי של אביו, והוא ממשיך להמר על עתיד עמו בברית עם האימפריאליזם והריאקציה.

היבט נוסף הקשור בעליית הטרור של דאע"ש – ראשית בסוריה וכעת בעיראק – זו העובדה שטרור זה משרת את האינטרסים האזוריים של ממשלת ישראל. מעניין לציין, שהן הח'ליפות של דאע"ש והן נתניהו הכריזו שניהם, בהפרש של מספר ימים, כי קווי החלוקה בין מדינות המזרח התיכון, שגובשו בהסכמי סייקס-פיקו, חדלים להיות רלוונטיים. הח'ליף אבו-באקר אל-בגדאדי לא התייחס כלל בדבריו לפשעי המלחמה אותם ביצעה ישראל נגד העם הפלסטיני בעזה, ואילו נתניהו הכריז שמשמעות ההתפתחויות במזרח התיכון היא שנהר הירדן חייב להיות גבול הביטחון המזרחי של ישראל, כדי שתוכל להגן על עצמה מפני הטרור האיסלאמי. עוד הדגיש נתניהו כי הוא תומך במדינה כורדית עצמאית, ובכך יישר קו עם ארה"ב.

בהקשר זה ראוי לזכור את הדברים שאמר השגריר הקודם של ישראל בוושינגטון, מיכאל אורן, בראיון שנתן ל-"ג'רוזלם פוסט" לקראת פרישתו (17.9.2013): "תמיד רצינו שבשאר אסד ילך. תמיד העדפנו את ה-'רעים' שלא נתמכו בידי איראן, על-פני ה-'רעים' שנתמכו בידי איראן – אפילו אם מדובר בקבוצות הקשורות באל-קעידה".

כשם שבאפגניסטן תמכה ארה"ב בכוחות האיסלאמיסטיים שהפכו לימים לאל-קעידה, כך גם במקרה של דאע"ש. ב-2006 החליטו ארה"ב והשליטים בנסיכויות המפרץ להמר על קלף "הקיצונים הסוניים" כדי ליישם מדיניות הפרד-ומשול במזרח-התיכון, וכדי לבודד את איראן.

התמונה המצטיירת מלמדת כי דאע"ש משרת את האינטרסים הכלכליים, הפוליטיים והצבאיים של ארה"ב ושל ישראל באזור. ארה"ב מבקשת להשתמש בטרור של דאע"ש כדי לכפות תנאים על בגדאד, למשל – שתנתק את קשריה עם איראן ועם סוריה. נוסף על כך, הטרור של דאע"ש משמש אמצעי לחץ על איראן כדי שתחדל מלסייע לתנועות ההתנגדות הפלסטיניות והלבנוניות, ושתפסיק לסייע לסוריה.

ההיסטוריה לימדה אותנו שכאשר ארצות-הברית ובעלות בריתה מתערבות בענייניהם של עמים אחרים – התוצאה היא תמיד הרת אסון. עלינו להבין כי בדומה לאפגניסטן וללוב, גם כאן, מאחורי מסך העשן של "סיוע הומניטארי", מסתתרים אינטרסים אימפריאליסטיים.

סמי רמדאני

סמי רמדאני היה אסיר פוליטי בעיראק בעת שלטון סדאם חוסיין, והוא חבר הוועד המנהל של הקואליציה הבריטית נגד המלחמה. המאמר פורסם באתר של "מונת'לי רוויו". המאמר עומד להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך".