שישה ארגוני זכויות אדם הגישו הבוקר (יום ד') בקשה לבג"צ לפי פקודת בזיון בית משפט להורות למדינה לקיים את פסק דינו החריף של בג"ץ מ-2006 ולבטל את ההסדר לפיו מהגרי עבודה כבולים למעסיקיהם תוך פגיעה חמורה בזכויות אדם בסיסיות. דוברי הארגונים קו לעובד, מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח בישראל, רופאים לזכויות אדם מרכז אדוה ועמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי מסרו כי ב-30 למרץ 2006, בפסק דין נדיר בחומרתו, קיבל בג"צ את עתירתם של שישה ארגוני זכויות אדם וקבע כי הסדר הכבילה, הכובל את העובדים הזרים בישראל למעסיקיהם, פוגע בזכויותיהם הבסיסיות, ועל כן דינו להתבטל.
השופט אדמונד לוי כתב בפסק הדין כי הסדר הכבילה, אשר מתנה את אשרת העבודה של עובד זר – בענפי החקלאות, הסיעוד והתעשייה – בשיוך למעסיק ספציפי, פוגע בזכויות יסוד שלו באורח בלתי-מידתי, ובראשן בזכות לכבוד, לחירות ולאוטונומיה. הוא שב והדגיש, כי הסדר זה מפר את האיזון, שאמור להתקיים בין עובד למעביד, ונוטל מהעובד הזר את כח המיקוח שלו. מצב זה מהווה כר פורה לתופעות של ניצול עובדים בידי מעסיקיהם, ובכלל זה תופעות כגון הלנת שכר, תשלום שכר נמוך משכר המינימום, אי-מתן כל זכויות סוציאליות, ושיכון בתנאים מחפירים. על אלה הוסיף השופט חשין, כי "אין להימנע ממסקנה – מסקנה כואבת ומבישה – כי העובד הזר הפך צמית של מעסיקו;כי הסדר הכבילה יצר מעין-עבדות בגרסה מודרנית. בהסדר הכבילה, שהיא עצמה קבעה והשליטה, רצעה המדינה את אוזנם של העובדים הזרים למזוזת ביתם של מעסיקיהם, וכבלה את ידיהם ואת רגליהם באזיקים ובנחושתיים למעסיק ש"ייבא" אותם ארצה". השופטים קבעו שהסדר הכבילה הוא פסול ואינו חוקי, והקציבו למדינה פרק זמן נדיב למדי של חצי שנה על מנת לגבש הסדר חלופי. שנתיים וארבעה חודשים עברו מאז אותו פסק דין, והכבילה טרם פסה מהעולם. המדינה אומנם גיבשה נהלים חלופיים בתחומי הסיעוד והחקלאות, אך לא טרחה לפעול ליישומם, כך שבפועל, דבר לא השתנה.
בפסק-הדין של הכבילה נגע בג"ץ בכמה מן השאלות היסודיות והטריוויאליות ביותר שהוכרעו בבית-המשפט העליון בשנים האחרונות. כה יסודיות, עד כי הקורא בו היום יתקשה להאמין כי שאלות אלה אכן נצרכו להכרעה משפטית במדינת ישראל בפרוס שנת 2006, וכי בית-המשפט העליון אכן נתבע ברצינות להבהיר, שאין להשליך לכלא עובדים שחפצים להתפטר; שאין לרדוף ולגרש עובדים אך משום שהם מבקשים לחדול מעבודה אצל מעסיק פלוני וכי אין תכלית, ראויה ככל שתהיה, שיכולה להצדיק כפייתו של אדם לעבוד בשירותו של אדם אחר שלא לפי רצונו.
"פסק-דינו של בית-המשפט הנכבד ביקש לתקן פראקטיקה נפסדת ומבישה, ולמחות קלון מוסרי גדול", כתבו הארגונים בבקשה. "כל מי שאי פעם ביקר במתקן מעצר בו מוחזקים עובדים כשהם סגורים מאחורי גדרות תיל רק משום שדרשו את שכרם ממעסיקם, מבין מה עמוק הקלקול המוסרי שבית-המשפט הנכבד ביקש לתקן; כל מי שהזדמן לו לחזות במחזה המביש של מעסיקים אשר מגיעים למתקני מעצר על-מנת לבור להם עובדים הנתונים מאחורי סורג ובריח (צייתנים מאין כמותם, וכי איך אחרת), לא יוכל, אף אם ירצה, להימנע מהשוואות היסטוריות, ומהתהייה מה מותר הזמן והמקום האלה מזמנים ומקומות אחרים, בהם בני אדם נתפשו כקניין לגיטימי של בני אדם אחרים; כל מי שהקשיב לסיפורן של עובדות ש"השלימו" עם פגיעות מיניות ובלבד שלא תפוטרנה ותאבדנה את מעמדן יודע כי בית-המשפט הנכבד לא השחית מילים כה חריפות לחינם; כל מי ששמע את סיפורם של מי שהותירו משפחות מאחור ומשכנו את כל המעט שיש להם על-מנת לבוא לישראל, ואשר מצאו עצמם, כעבור זמן קצר, מועלים בשלשלאות למטוס רק משום שמעסיקם פיטר אותם, לא יוכל שלא לתהות כיצד הסדר אשר עומד בניגוד כה בוטה לערכים עליהם מבוססת חברה חופשית התקיים שנים כה ארוכות, ומוסיף להתקיים באין מפריע בשנת 2008, לאחר שבית-המשפט העליון אמר את דברו".
