ארגונים מתנגדים לכוונת הממשלה לקבוע אגרות בגין בקשות לתובענות ייצוגיות

ארגונים חברתיים וסביבתיים מתנגדים לכוונת שרת המשפטים איילת שקד מהבית היהודי להתקין תקנות לקביעת אגרות בגין הגשת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות. אדם טבע ודין וקו לעובד פנו לאחרונה לשרה שקד בבקשה שלא להוציא את רעיון הטלת האגרה לפועל. "אנו סבורים, בכל הכבוד, כי מדובר בצעד מוטעה, שיחטיא את מטרתו, ואשר משמעותו תהיה ביטול דה פקטו של חוק תובענות ייצוגיות באמצעות תקנות", כתבו שני הארגונים לשקד.

2016-08-27_171126

באמצעות עו"ד מיכאל בך, טוענים אדם טבע ודין וקו לעובד כי בניגוד לרושם המוטעה שהתקבל אצל שקד בשל התלונות שהגיעו לשולחנה, חקיקת חוק תובענות ייצוגיות לפני כ-10 שנים הובילה למהפכה של ממש ולשינוי דרמטי וחיובי בדפוס ההתנהלות של תאגידים גדולים מול הציבור במגוון רחב של תחומים, ובכללם: צרכנות, ביטוח, בנקאות, דיני עבודה, ניירות ערך, איכות הסביבה, הגבלים עסקיים, שוויון לאנשים עם מוגבלויות ועוד.

לפי מכתב הארגונים לשרת המשפטים, "תובענות ייצוגיות רבות הצליחו לגרום בפסקי דין או בפסקי דין שאישרו הסדרי פשרה, להסדיר כשלי שוק משמעותיים שלא אותרו ו/או לא הוסדרו על ידי הרגולטורים הרלוונטיים, מחד, ולהביא לפיצוי ציבור רחב שנפגע מהתנהלות עוולתית בעבר, מאידך. לא זו אף זו, עצם החשש מפני הגשת תובענות ייצוגיות, גרם לתאגידים רבים (ובכללם, מן הסתם, גם תאגידים שפנו בתלונות אליך בקשר עם תובענות שמוגשות נגדם) לשנות מראש את דפוס התנהלותם באופן פרופילקטי במטרה להימנע מפני תביעות שכאלה". לטענת שני הארגונים, בדרך זו הגשימו תביעות ייצוגיות רבות שהוגשו את מטרות החוק, כפי שהן מוגדרות בחוק לתת זכות גישה לבתי המשפט לרבות לסוגי אוכלוסייה המתקשים לפנות לבתי המשפט כיחידים, לאכוף את הדין ולהרתיע מפני הפרתו, לתת סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין ולנהל באופן יעיל, הוגן וממצה תביעות מתאימות.

עוד לדברי הארגונים, "רשויות המדינה (ובכללם, משרד המשפטים) לא התלהבו בשעתו מעצם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, כאשר דברי הכנסת והטיוטות השונות שעבר החוק מעידים על כך. לא מן הנמנע שחלק מן ההתנגדות נבע מכך שרשויות המדינה סברו, ואולי גם סוברים, כי אין צורך ב"הפרטה" של מערכת האכיפה כאשר קיימים רגולטורים מטעם המדינה. בכל הכבוד, זוהי גישה מוטעית, באשר במקרים רבים המידע הרלוונטי לא מצוי בידי הרגולטורים, או שגם אם הוא מצוי, אין בכוחו של הרגולטור (בשל מחסור בכוח אדם או משאבים אחרים) לטפל בעניין, ולעתים גם אין ברצונו, להילחם נגד התופעה, משיקולים יותר לגיטימיים".