התנהלות ההנהלות של רוב המוסדות להשכלה גבוהה עם פתיחת שנת הלימודים ועל רקע מגפת הקורונה תפגע אנושות הן בציבור הסטודנטים והן בסגל ההוראה. נראה שההנהלות מתעקשות לראות במעבר להוראה מקוונת הזדמנות רווחית ולהתעלם מהנזקים העמוקים שהיא עלולה ליצור – ושאפשר, עדיין, למנוע.
מרצי הסגל הזוטר בהפגנת הסטודנטים שנערכה אתמול מול משרדי המועצה להשכלה גבוהה בירושלים (צילום: ארגון הסגל האקדמי במכללת ספיר)
שיעורי תרגול עמוסים אינם אפקטיביים בין אם הם מתקיימים באולם הרצאות ובין אם בחדר זום. דחיסת עשרות סטודנטים לשיעור אחד תוך צמצום שעות ההוראה של מתרגלות פוגעת הן בחברות סגל, שחלקן עד רגע זה לא יודעות מה צפויים להיות אחוזי המשרה שלהן, והן באיכות הלמידה של הסטודנטים.
התעקשות על מועדי ההגשה המקוריים של עבודות מחקר, כי "אתם תקועים בבית בכל מקרה אז למה שלא תסיימו כבר את הדוקטורט?", מתעלמת מהקשיים עמם מתמודדות ומתמודדים חוקרים בתקופת הקורונה, בעיקר הורים לילדות ולילדים שהמדינה לא מספקת להם מסגרת חינוכית.
החיוב להקליט את השיעורים ללא דיון משותף עם הסגל בנוגע לזכויות על החומרים ובנוגע לשימוש עתידי בהקלטות הוא שערורייתי. מדובר בפגיעה בפרטיות של הסטודנטים ושל המרצות, פגיעה בזכויות היוצרים והקניין של חברות הסגל, פגיעה באפשרות לקיים דיונים במחקרים שטרם פורסמו ולא כל שכן באפשרות לקיים שיחה חופשית על נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת.
הדיבור על אודות "הוראה היברידית" מתעלם מהזמן ומהמאמץ שהדבר יגזול מסגל ההוראה ומניח שלמרצים יש את כל הציוד הטכנולוגי הנדרש. הוא גם משאיר את הסטודנטיות בערפל: האם לשכור דירה בקרבת הקמפוס או אולי להישאר אצל ההורים?
ההתלהבות והשמחה על העלייה במספר הנרשמים ללימודים אקדמיים בשנה הקרובה הן חסרות אחריות כל עוד אינן מלוות במחקר ובחשיבה הוליסטית, שמביאה בחשבון לא רק את ההכנסות הצפויות למוסדות, אלא גם את המשמעויות החברתיות והפוליטיות של מגמה זו. למשל: מי מתחילה ללמוד השנה למרות שזה כלל לא היה בתוכנית שלה, ומי נשרה בינתיים כי לא יכלה לעמוד באתגרים שהקורונה מציבה?
ואולי יותר מכל – היעדר מנהיגות, קבלת החלטות ברגע האחרון, דחיית ניסיונות לקיים מו"מ משותף. כל אלה מתווספים לאי–הוודאות שבתקופה הקשה הזו ולחרדה המקצועית והכלכלית של מי שהם רוב רובה של הקהילה האקדמית.
זה יכול היה להיות רגע של סולידריות ושל לקיחת אחריות, של יצירתיות, יוזמה וערבות עם כל חברות וחברי הקהילה האקדמית:
אפשר היה, כפי שעשו אוניברסיטאות רבות בעולם, להחליט כבר במרס–אפריל ששנה"ל 2021-2020 תתקיים באופן מקוון ולהיערך בהתאם. הייתה יותר ממחצית שנה להיערך, במקום להגיע לשבוע לפני פתיחת הסמסטר בלי להחליט האם וכיצד יתקיימו הלימודים.
אפשר היה להעניק דחייה אוטומטית לכל תלמידות ותלמידי המחקר, ללא צורך בהגשת בקשה ובהמצאת מסמכים וטפסים.
אפשר היה לקצץ בקרנות המחקר, בדמי הנסיעות או בנכסי נדל"ן שברשות חלק מהאוניברסיטאות (בעיה בפני עצמה) ולהשתמש בכספים כדי להבטיח מחשב לכל סטודנטית או המשך העסקה של עובדים שהוצאו לחל"ת.
בעיקר – אפשר היה להתייחס לקריאות חוזרות ונשנות למו"מ משותף עם חברות וחברי הסגל ועם הסטודנטים, לניירות עמדה ולדוחות שניסחו במשותף חברי הקהילה האקדמית ממגוון דיסציפלינות – חינוך, עבודה סוציאלית, כלכלה, פסיכולוגיה ועוד – מתוך רצון אמיתי להבטיח את טובת מערכת ההשכלה הגבוהה כולה: החל בתנאי למידה מיטביים עבור הסטודנטיות, דרך תנאי השכר של כל העובדות והעובדים, וכלה בקידום הוראה ביקורתית ומעוררת השראה ועבודת מחקר מצוינת, רלוונטית וחדשנית.
האקדמיה הניאו–ליברלית רעה לכולנו. הבטחת הבריאות, הפרנסה וההשכלה שלנו דורשת איחוד כוחות: סטודנטיות, סטודנטים, עובדי ועובדות מנהלה, חברות וחברי הסגל האקדמי הבכיר, חברי וחברות הסגל הזוטר – התאחדו, התאגדו, התנגדו!
אקדמיה לשוויון
עוד על המאבקים בהשכלה הגבוהה, בעמ' 7 בגיליון "זו הדרך" האחרון:
https://zoha.org.il/wp-content/uploads/2020/10/G41_2020.pdf
גילוי הדעת של אקדמיה לשוויון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב
