לאחרונה פורסמה בהוצאת קשב האסופה המקיפה של שירי המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש בשפה העברית: "מחמוד דרוויש – חמישים שנות שירה", בתרגומו של פרופ' ראובן שניר. הספר כולל מבחר מקיף ומייצג מיצירתו של אחד המשוררים הבולטים בלשון הערבית בעת החדשה, למן שיריו המוקדמים ועד ליצירותיו האחרונות.
לראשונה בעברית זוכה הקורא גם למסת מבוא נרחבת ומעמיקה שבה מציג שניר – פרופסור לספרות ערבית באוניברסיטת חיפה וחתן פרס טשרניחובסקי לתרגום לשנת 2014 – באופן מרתק את מסכת חייו ויצירתו על ריבוי פניה הקיומיים, הלאומיים והפואטיים. בין לבין נחשפת אישיותו המורכבת של מחמוד דרוויש המתחבט, מתלבט ותוהה ביצירתו על תפקידה של השירה בעולמנו, אבל בעצם כתיבתו מביע את אמונתו שלשירה יש תפקיד מכריע, גם אם לא מידי, בהתרחשויות כפי שביטא זאת סמוך למותו לפני שבע שנים.
אֲנִי מְדַבֵּר וּמְדַבֵּר עַל הֶבְדֵּל דַּק בֵּין עֵצִים לְנָשִׁים, עַל מַדּוּחֵי אֲדָמָה, עַל מְדִינָה שֶׁלֹּא מָצָאתִי חוֹתָמָהּ בַּדַּרְכּוֹנִים, גְּבִירוֹתַי, רַבּוֹתַי הַטּוֹבִים, אֲנִי שׁוֹאֵל, אֶרֶץ הָאָדָם, הַאֻמְנָם שַׁיֶּכֶת הִיא, כְּפִי שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, לְכָל אָדָם? הֵיכָן אֵפוֹא בִּקְתָּתִי הַקְּטַנָּה וְהֵיכָן אֲנִי?
מחמוד דרוויש (צילום ארכיון: אל אתיחאד)
שורות אלה פותחות את אחד משירי "פחות ורדים", קובץ שפרסם דרוויש לאחר מלחמת לבנון הראשונה ועוד טרם פרצה האינתיפאדה הראשונה בשטחים הכבושים. מספר שנים לאחר מכן פרסם המשורר הלאומי הפלסטיני את הפואמה "הדוכיפת" שפתיחתה נותנת משנה תוקף לתהיות דלעיל וצובעת בגוונים דרמטיים, אֶפּיים ומיתולוגיים את הטרגדיה הפלסטינית:
טֶרֶם הִתְקָרַבְנוּ אֶל אַדְמַת כּוֹכָבֵנוּ הָרָחוֹק, הַשִּׁיר אוֹחֵז בָּנוּ / מִבַּעַד לְקוּף מַחַט גּוּפֵנוּ לִטְווֹת לָרִיק גְּלִימַת אֹפֶק חֲדָשָׁה / אֲסוּרִים אֲנַחְנוּ, גַּם אִם תְּדַלֵּגְנָה שִׁבֳּלֵינוּ מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת, גַּם אִם / תֵּחָלֵץ הַסְּנוּנִית מִכַּבְלֵנוּ הַשָּׁבוּר, אֲסוּרִים אֲנַחְנוּ בַּאֲזִקֵּי־אַהֲבָה, רָצוֹן / וְיֵשׁוּת, אַךְ דּוּכִיפַת בְּקִרְבֵּנוּ מְדַקְלֵם אִגְּרוֹתָיו בְּצֵל זַיִת שֶׁל גָּלוּת.
"פחות ורדים", הכולל חמישים שירים שבהם מתעד האני הדובר את מסכת ייסוריו של העם הפלסטיני, והפואמה "הדוכיפת", המשתרעת על פני מאות טורים שבהם נמהלת המציאות בתכנים מיסטיים וממריאה לגבהים מטפיזיים, מופיעים במלואם בספר שפורסם זה עתה. על מצבתו של דרוויש ברמאללה נכתב: "אֶפֶקְט הַפַּרְפַּר בִּלְתִּי נִרְאֶה, אֶפֶקְט הַפַּרְפַּר אֵינוֹ חוֹלֵף".
נ"ע
מחמוד דרוויש (2008-1941)
דרוויש נולד בכפר אל–בירווה, שהיה ממוקם מזרחית לעכו. בזמן מלחמת 1948 נמלט עם משפחתו ללבנון. לאחר כשנה החליט סבו לחזור עם המשפחה אל הכפר, אולם הכפר נהרס כליל. בני המשפחה התיישבו בכפר דיר אל–אסד, ונחשבו עד אמצע שנות ה-50 "מסתננים בלתי חוקיים".
בגיל צעיר התחיל דרוויש לכתוב שירים. בבגרותו פילס את דרכו כמשורר אל לב הזירה התרבותית של המיעוט הלאומי הערבי בישראל. הוא עבר להתגורר בחיפה ונמנה עם קבוצה של משוררים וסופרים – ביניהם אמיל חביבי וסמיח אל–קאסם – אשר היו חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וכתבו בעיתוניה "אל–אתיחאד" ו-"אל–ג'דיד", בהם פורסמו שיריו הראשונים.
שיריו של דרוויש הפכו המנוני מחאה של הציבור הערבי בארץ. הטקסטים שכתב, עוד בראשית דרכו, עוררו מורת רוח אצל הממשל הצבאי, וכתוצאה מכך הוטלו עליו מגבלות תנועה שונות. בגיל 19 הוטל עליו צו איסור יציאה מחיפה. במקביל, פרסומו בעולם הערבי הלך וגדל, ורבים ראו בו את "משורר המהפכה הפלסטינית".
בשנת 1970, בהיותו בחו"ל, ויתר על אזרחותו הישראלית. מאז מילא שורת תפקידים באש"ף. בשנת 1982 שהה בביירות, שהייתה נתונה במצור ישראלי, יחד עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, עימו היה בקשרי ידידות קרובים. שנה לאחר מכן – זכה בפרס לנין לשלום, שהעניקה לו ברית–המועצות, וב-1987 נבחר לכהן בוועד הפועל של אש"ף.
ב-1988 ניסח דרוויש את הצהרת העצמאות של העם הפלסטיני. ב-1995, לאחר הסכמי אוסלו, קיבל דרוויש אישור לשהות בישראל במשך ארבעה ימים כדי להשתתף בהלווייתו של אמיל חביבי. ב-1997 עבר להתגורר בעמאן, ובילה תקופות ממושכות גם ברמאללה, שם עסק בעריכת כתב העת הספרותי "אל–כרמל". יצירתו של דרוויש נחלקת לשני מישורים – המישור הלאומי, עמו נמנים שיריו המוקדמים ברובם, והמישור הפרטי–האישי, אליו נהוג לייחס את שירתו המאוחרת יותר.
מכלול יצירתו כולל למעלה מ-30 ספרים, והוא אחד היוצרים המוערכים ביותר בעולם הערבי. ספריו תורגמו למגוון שפות זרות.
