בעת שנערך גל ההפגנות הבלתי–חמושות ליד גדר רצועת עזה, קראתי דברים שכתב אחמד אבו רתימה, יוזם ההפגנות. התרשמתי למצוא אנשים המעדיפים להתמודד עם המצב בין הים לירדן בלי להרים נשק. גם אני, כמוהם, מאמין באי–ציות אזרחי – צעד שנועד להפעיל כוח לא–חמוש, כדי להדגיש את חוסר המוסריות של השלטון.
יש לי אח ושתי אחיות בוגרים. כולם התגייסו. כילד, הצבא לא נתפש אצלי רק כחובה מובנת מאליה אלא כפסגת כל השאיפות. רציתי להתגייס ליחידה קרבית. ככל שגדלתי ולמדתי על המצב הקיים, הבנתי שלא אוכל לעשות זאת.
איני יכול להתגייס כי התחנכתי מגיל אפס להאמין שכל בני האדם נולדו שווים. אני לא מאמין שיש מכנה משותף לכל היהודים, המפריד אותם מכל הערבים. אני לא מאמין שאני צריך לקבל יחס שונה מילד שנולד בעזה או בג'נין, ואני לא מאמין שהצער או השמחה שלנו חשובים יותר משמחתו או מצערו של האחר.
הפגנה מול הבקו"ם ביום שני האחרון בסולידריות על סרבני הכיבוש (צילום: מסרבות)
שלושה מיליוני תושבי הגדה המערבית ומזרח ירושלים חיים תחת כיבוש צבאי, או סיפוח כפוי, הנמשכים כבר יותר מחצי מאה; שני מיליון תושבי רצועת עזה השתחררו מכיבוש ישיר רק כדי לחיות תחת מצור צבאי ימי, יבשתי ואווירי שישראל מתחזקת. מדיניות זו אי–אפשר להצדיק באמצעות אידיאולוגיה הרואה את כל בני האדם כשווים. מדיניות זו אינה מוצדקת, כי המשטר בישראל הוא משטר שבוחרים שמונה מיליון אזרחים אך בפועל שולט על 13 מיליון. את ההחלטות הקריטיות ביותר לחייהם של תושבי הרצועה והגדה מקבלת ממשלת ישראל.
ממשלת ישראל מחליטה מי מתושבי הרצועה יוכל להיכנס או לצאת, ומי לא; מה יוכלו העזתים לייבא או לייצא; מתי יהיה חשמל; איפה יוכלו לדוג, ובאיזה אזורים לא יורשו להסתובב. היא גם מחליטה מאיפה לא יוכלו תושבי הגדה לנסוע; אילו אדמות יוכלו לעבד, והיא יכולה להחליט לאסור כל אחד בכל רגע. אני לא מוכן לשרת משטר לא–דמוקרטי כזה.
הבעיה עם המשטר הזה איננה נוגעת רק בעקרונותיה התיאורטיים של הדמוקרטיה הצריכים לעמוד בבסיסה של כל חברה צודקת, אלא בחיי היומיום של חמישה מיליון פלסטינים. המצור על עזה שיתק את הכלכלה ודרדר את התושבים למשבר הומניטרי, בלי מספיק חשמל ומים.
הכיבוש מרכז את תושבי הגדה במובלעות אוטונומיות, ופוגע בחופש התנועה היומיומי. הוא מדכא אוכלוסייה אחת כדי לאפשר את השתלטותה של אחרת על אזור מחייתה. אני לא מוכן לקחת חלק בצבא המחזיק חמישה מיליוני בני אדם במצב כזה.
נכון, כמעט כל מדינה צריכה צבא להגנתה, אבל אי אפשר להצדיק כל שימוש בו בשם טענה זו. תחת כל משטר צריכים להיות לנו קווים אדומים. אחרי למעלה מ-50 שנות כיבוש, בהחלט נחצו הקווים האדומים שלי. אף שההחלטה הראשונית שלי הייתה לא להתגייס על מנת לא לקחת חלק במעשיו של הצבא, במהלך השנה האחרונה החלטתי על סירוב פומבי.
החלטתי לעשות זאת, מפני שאני מאמין כי אי–ציות אזרחי עשוי ליצור שינוי ולגעת בחוש הצדק של הצד בעל זכויות היתר בין הים לירדן. זאת, שעה שהשלטון מאבד את המקורות הלגיטימיים לסמכותו. אני חושב שגל ההפגנות על גדר הרצועה ותגובת צה"ל להן, הפכו את דרך זו רלוונטית במיוחד. לכן החלטתי, כמו אותם מפגינים, לנקוט בדרך של אי–ציות אזרחי.
כאדם שנולד בצד החזק בהיררכיה הלאומית בין הירדן לים, אני סבור כי ניתנו בידיי הכוח וגם החובה לנסות להילחם בהיררכיה זו.
הלל גרמי
