אין דבר שיכול להצדיק רצח ובוודאי שלא רצח המוני בדם קר. מה שהתחולל בפאריס הוא פשע מגונה ובלתי נסלח. אולם השאלה הראשונה שעלתה במוחי נוכח הטרגדיה המחרידה, הייתה: האם סלידתי העמוקה מהרצח חייבת להוביל אותי בהכרח להזדהות עם פועלם של הנרצחים? האם "אני שארלי", מכיוון שהם היו "הביטוי הנעלה ביותר של חופש הביטוי", כפי שהצהיר נשיא צרפת? האם "אני שארלי", לא רק בשל היותי אתאיסט, אלא גם מפאת העוינות הבסיסית שלי כלפי היסודות הדכאניים המצויים בשלוש הדתות המונותיאיסטיות המערביות?
כאשר ראיתי בעבר את הקריקטורות ב-"שארלי הבדו", חשבתי שחלקן עשויות בטעם רע, ורק מיעוטן מצחיק באמת. ברוב הקריקטורות שלהם על האיסלאם בעשור האחרון, זיהיתי שנאה מניפולטיבית, שיעדה היה לזכות ביותר קוראים (לא–מוסלמים, כמובן). כאשר העיתון הציג ב-2006 את הקריקטורות של מוחמד שהופיעו בעיתון הדני – חשתי כלפיו תיעוב. כאשר ראיתי את הציור, בו מופיע מוחמד חבוש בטורבן ממנו מבצבצת פצצה – הערכתי זאת כהסתה טהורה. זו לא הייתה קריקטורה נגד האיסלאמיסטים, אלא מדובר היה בזיהוי אווילי של האיסלאם עם טרור. זה נפשע בדיוק כמו לזהות את היהדות עם כסף.
יש הטוענים, כי "שארלי הבדו" עקץ את כל הדתות, ללא אבחנה. אומנם העיתון לגלג על נוצרים, ולפעמים גם על יהודים, אולם מעולם לא היה מרשה לעצמו לפרסם קריקטורה בה מוצג משה הנביא עטוי כיפה וציציות בתור חלפן כספים בעל פנים ערמומיות, הניצב בפינת הרחוב. טוב שבתרבות המכונה "יודו–נוצרית", אין זה מקובל כיום להפיץ שנאה אנטישמית כבעבר.
אני בעד חופש הביטוי, אבל במקביל – גם נגד הסתה גזענית. אני מודה שאני משלים מרצון עם העובדה, שהקומיקאי האנטישמי דיודונה (Dieudonné) מתקשה למצוא במות פומביות להציג בהן את "ביקורתו" ואת "בדיחותיו" נגד יהודים. אני, כמובן, שולל חד–משמעית כל פגיעה בו. אולם אם איזה מנוול היה מתנקש בו, הייתי מזדעזע ונזעק – אך לא הייתי נושא שלט עליו כתוב "אני דיודונה".
ביום הפיגוע, התפרסם גם הרומאן "כניעה" מאת הסופר מישל וולבק, אשר הפך רב–מכר עוד בטרם יצא לאור. וולבק יודע, כי בתחילת המאה ה-21 אסור כבר לנונף ב-"איום היהודי", אך מותר ומקובל למכור ספרים, והרבה, המזהירים מפני "האיום המוסלמי". אלן סורל ((Soral, האיסלאמופוב והיודופוב, טרם הבין זאת, ולכן נדחק לשוליים. לעומת זאת, הוזמן וולבק בכבוד רב לתכניות טלוויזיה ולמהדורות חדשות מרכזיות, ערב צאת ספרו לאור.
רוח רפאים חולנית מרחפת מעל אירופה, רוח רפאים של גזענות מסוכנת. יש הבדל עקרוני בין ביקורת על דת רווחת לבין פגיעה והסתה נגד אמונה של מיעוט מודר. כאשר מתריסים נגד האיסלאם בסעודיה או בנסיכויות המפרץ, שם מייסרת הדת השלטת מיליוני נשים וגברים – עלינו להגן על המתריסים הנרדפים. אך כידוע, המערב בוחר לחזק לא את תומכי וולטיר ורוסו החיים במזרח–התיכון, אלא דווקא את המשטרים הדתיים הדכאניים ביותר.
לעומת זאת, בצרפת, בדנמרק, בגרמניה ובכל אותן ארצות מערביות בהן חיים מהגרים מוסלמים קשי יום בתחתית הסולם החברתי – יש להישמר בביקורת האיסלאם, ובוודאי שלא לנסות להגחיך אותו. ליבי עם המוסלמים, אשר חיים בגטאות בצד ערי המטרופולין. מלבד קורבנות הרצח הנפשע, הם הרי יהיו גם קורבנות המשנה שלו.
בניגוד לעיתון "שארלי הבדו", המודל המוסרי שלי היה ונותר דווקא צ'ארלי המקורי: כוונתי לצ'ארלי צ'אפלין, שמעולם לא לעג לעניים, לחסרי הכול ולחסרי ההשכלה.
יתר–על–כן, בדיון זה עלינו להביא בחשבון גם את ההקשר. מטרידה העובדה, שחיילים צרפתים רבים מוצבים זה למעלה משנה על אדמת אפריקה "כדי להילחם נגד ג'יהאדיסטים". אולם עובדה זו טרם זכתה בצרפת בדיון פוליטי רציני לגבי הנזק הנגרם כתוצאה מכך.
השוטר הקולוניאליסט של האתמול, האחראי לא מעט למורשת המעוותת של גבולות ומשטרים, נקרא לאפריקה להשליט מחדש "צדק" בעזרת כוח השיטור הניאו–קולוניאליסטי שלו. יחד עם השוטר האמריקאי – שאחראי להרס הרב בעיראק, ומעולם לא התחרט על כך – משתתף כיום השוטר הצרפתי במערכה המזרח–תיכונית נגד "המדינה האיסלאמית" (דאע"ש), המעוררת סלידה. לצד הסעודים הנאורים ושאר "שוחרי חופש הביטוי", שומר הניאו–קולוניאליזם הצרפתי על גבולות החלוקה חסרי ההיגיון, שהוא השליט כבר לפני מאה שנה בשירות האינטרסים האימפריאליים שלו. יחד עמם הוא נחלץ עתה להפציץ את מי שמאיים על בארות הנפט היקרות, שהוא נהנה מתנובתן. האם לא הבינו שליטי צרפת, שמדיניות הרסנית זו מזמינה את הטרור לתוככי המטרופולין?
ואולי המערב הנאור אינו קורבן תמים ונקי כפיים, כפי שהוא אוהב להציג עצמו. ודאי, צריך להיות רוצח אכזרי כדי לירות ולהרוג חפים מפשע, ולא משנה מה חשבו או עשו. אך צריך להיות צבוע או טיפש כדי לעצום עיניים נוכח התמונה הרחבה יותר, החובקת את הטרגדיה. צריך גם להיות עיוור כדי לא להבין, שהעימות ילך ויחמיר אם לא נחפש יחד, חילונים ודתיים, אפשרות של חיים משותפים, ללא שנאת האחר.
שלמה זנד
