'אנחנו הפועל פטיש ומגל': הספורט בישראל ממשיך להשפיע על התרבות הפוליטית

אוהדי הפועל תל אביב, המכונים גם הצבא האדום, מתכוננים לדרבי העירוני מול קבוצת מכבי ביודעם שהמאבק אינו ספורטיבי בלבד, כי אם גם אידאולוגי. הפועל מזוהה היסטורית עם רעיונות הסוציאליזם, עם הפרולטריון. סמלה – פטיש ומגל, וצבעה האדום מזוהה עם הסתדרות העובדים. זאת לעומת מכבי, המועדון הבורגני שסמלו הוא מגן הדוד של ההסתדרות הציונית. ובית"ר? אלו הפשיסטים של התנועה הרוויזיוניסטית. אך מדוע? מה הרקע ההיסטורי לפוליטיזציה של הכדורגל בחברה? מהן השלכותיה כיום, בעשור השביעי של מדינת ישראל?

2018-01-02_213101

   פידל קסטרו ביציע אוהדי הפועל ת"א נגד בית"ר ירושלים, 2016 (צילום: אולטרס הפועל)

את ראשוני מועדוני הספורט היהודיים הקימו במאה ה-19 צעירים שקבלתם למועדוני הספורט המקומי סורבה בשל יהדותם. בקונגרס הציוני השני (1898) פרסם מקס נורדאו, שהגותו הציונית הושפעה עמוקות מתפישות לאומיות גרמניות שמרניות, את המנשר "יהדות השרירים". הוא גרס כי שיקומה הפוליטי של היהדות חייב להתחיל בשיקום פיזי של היהודי. מועדוני הספורט היהודיים היו הבסיס ליצירת היהודי הלוחם החדש. ב-1921 התאגדו מועדונים אלה לתנועת מכבי העולמית תחת ההסתדרות הציונית.

תנועת מכבי הספורטיבית הפכה זרוע של התנועה הציונית לביסוס מעמד פוליטי להתיישבות בפלסטין המנדטורית, והשתתפה בהכשרת לוחמים למחתרות ובעסקנות בממסדי הספורט כוועד האולימפי הבינלאומי ופיפ"א שהתגבשו אז. מכבי העולמית נעשתה ארגון הספורט העל-פוליטי הבלעדי של התנועה הציונית, והייתה מזוהה מראשיתה עם הבורגנות הזעירה והממסד הפוליטי הציוני.

אלא שהחשיבה הלאומית הליברלית הייתה מנותקת מהבסיס המטריאלי של העם היהודי בראשית המאה ה-20, שברובו נמנה עם מעמד הפועלים. אותם קונפליקטים כלכליים, שארגון הספורט מכבי התעלם מהם במודע, בעבעו בייחוד ביישוב היהודי בפלשתינה/א"י החל בשנות העשרים. היו אלה שנות שיא של מאבקי עובדים, שהתבטאו בהקמת הסתדרות העובדים (1920) ובפעילות פרקציית  הפועלים  של  המפלגה  הקומוניסטית  של פלשתינה (פק"פ) בתוכה. אותו  מאבק, בין דור  המהגרים היהודים החדשים לבין ההון הציוני הממוסד בהנהגתה הפוליטית של התנועה הלאומית, גלש לשדה הספורטיבי. פועלים החלו לדרוש הקמת ומימון קבוצות ספורט משלהם (כחלק ממאבק סוציאליסטי למען הזכות לפנאי) ואת הרחקת "משגיחי עבודה" שהיו מסונפים לאגודת מכבי מפעילותם הספורטיבית.

הראשון להשתמש בשם "הפועל" היה מועדון הספורט בתל אביב ב-1923, אליו הצטרפו מועדונים בחיפה ובעמקים. שלא במפתיע, היו אנשי פרקציית הפועלים הקומוניסטים (שחברותם בהסתדרות בוטלה ופעילותם עברה למחתרת) משמעותיים במיוחד בקרב קבוצות הספורט.

המאפיינים הפרולטריים הברורים של ארגון הפועל התבססו על הצבע האדום בניגוד לכחול הציוני, על סמל הפטיש והמגל בניגוד למגן הדוד, ועל ההחלטה להצטרף לאיגוד של ארגוני ספורט של פועלים ברחבי אירופה. למשל, SWSI (Socialist Workers' Sport International) שארגן אולימפיאדת פועלים מתוך התנגדות למקצוענות קפיטליסטית, לניתוק בין הספורט למאבקים החברתיים. הרוח המעמדית משתקפת בדברי ההכרזה של קבוצת הנוער אלנבי שפרשה מאגודת מכבי והצטרפה לאגודת הפועל ב-1927: "נמצאנו באווירה מרעילה של פרופסיונליזם ומסחר על כדורגל […] אנו קוראים את החברים העוסקים בספורט לשלול את האפשרות של קבלת משכורות קבועות בעד המשחק מבלי להתקשר לעבודה פרודוקטיבית בבניין החברה, העם והארץ".

המאבקים גלשו למהומות ביציעים בזמן משחקי כדורגל, להתעמרות ביורוקרטית מצד ארגון מכבי הוותיק, להאשמת מועדוני הפועל בבוגדנות ובשיתוף פעולה עם ערבים, ואף לדרישה שקבוצות הפועל יצהירו על מניעת פגיעה בתנועה הציונית ובתנועה הלאומית ויאמצו את הדגל הכחול והלבן. לדרישה זו התנגדו קבוצות הפועל בתחילה, אולם החל בשנות השלושים עברה תנועת הפועלים הציונית בראשותו של בן גוריון תהליך של לאומנות מתעצמת וביכור המאבק היהודי על פני זה המעמדי ("חניתה לפני מדריד"). קבוצות הפועל, שפעילים קומוניסטים החלו להיות מגורשים מהן בשל הוראות "מגבוה", איבדו את מרכיבן המעמדי לאורך תקופה ארוכה של כניסת גורמים מסחריים, כפיית שיקולי רווחיות ולבסוף הפרטה כוללת בשנות התשעים.

המעבר לבעלות פרטית בשנות התשעים, יחד עם קריסת הממסד הסוציאליסטי הוותיק בארץ ובעולם הובילו קבוצות אוהדים להתארגן בצורה פוליטית אוטונומית. אוהדים החלו לפרסם פנזינים, לשיר שירים ולהכין שלטים ותפאורות באופן עצמאי. כך ביטאו ארגוני האוהדים את שליטתם בקהילה של קהל הקבוצה בעידן של בעלות פרטית על עולם הספורט. אוהדי קבוצות הפועל, ובראשם אוהדי הפועל תל אביב שהקימו בשנת 1999 את הארגון "אולטראס הפועל", ביקשו להיאבק בהנהלות הפרטיות שנתפשו כמושחתות וכמנותקות, ולהחזיר לקהל ולמועדון את הייצוג והממד הפוליטי הסוציאליסטי. הפעילות הפוליטית של האוהדים לא קפאה בניסיון להחיות את העבר בלבד, אלא הצליחה לצקת תוכן עכשווי בהצטרפות למאבקים למען זכויות פליטים, להט"ב ובאימוץ סמלים וטרמינולוגיה אנטי-פשיסטיים.

אם בשנות ה-20 של המאה הקודמת הקימו פועלים, כשחקנים, קבוצות שבמוקדן הפוליטיקה, במאה ה-21 ההתארגנויות המרכזיות עברו ליציע האוהדים. וכך, כמעט 100 שנה לאחר שנקבע האופי המעמדי של הכדורגל הישראלי, משמרים האוהדים את הזיהויים הפוליטיים של מועדוניהם ומקדמים תרבות נגד חיה ובועטת.

אמנון דה-ברון

 

מאמר זה עובד מתוך הרצאה שניתנה בכנס השנתי של

"קולקטיב הכדורגל" באוניברסיטת לימריק והוא עומד

להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב