אמל מורקוס ממובילות מאבק האמנים הערבים: אמנות כקולם של המקופחים

הפגנה גדולה של עובדי התרבות הערבים התקיימה בחיפה (8.8), במחאה על מדיניות הממשלה כלפי תחום התרבות בכלל, וכלפי והתרבות הערבית בפרט. המוסיקאית אמל מורקוס, ממובילות המחאה ופעילה במפלגה הקומוניסטית הישראלית, שוחחה השבוע עם "זו הדרך" על מאבקם של האמנים הפלסטינים בישראל ועל חשיבותן הציבורית של האמנות והתרבות.

הזמרת אמל מורקוס (צילום: אל אתיחאד)

מי יזם את המחאה?

המחאה התארגנה ביוזמת קבוצת אמנים פלסטינים אזרחי המדינה בתחומי המוסיקה, השירה, התיאטרון והאמנות הפלסטית. מאוחר יותר הצטרפו אלינו גם אנשי סאונד, תאורה, עובדי במה ומפיקים. יש בקרבנו צעירים וותיקים בתחום התרבות. אחרי חודשים של איודאות לגבי עתידו של ענף התרבות והאמנות כאן ובעולם בכלל ועל רקע האבטלה, החלטנו לצאת לקמפיין מחאה נגד האיום בסגירת פרויקטים אמנותיים בבתי ספר. הרושם הכללי שקיבלנו מהמדינה הוא שאמנות ותרבות אינן חשובות וכי הן מצרך לא חיוני. תחושת הדרה מתמשכת זו, בצד סימני השאלה שאפפו את ההחלטה המוזרה לא לפתוח מחדש את אירועי התרבות, הובילו אותנו למחאה.

תחילה פתחנו בקמפיין בתקשורת וברשתות החברתיות. פרסמנו כמה סיסמאות, בהן: "תקציב לאמנות ולא לטילים", "אמנות היא שפתי וזהותי", "פתחו את האולמות, תנו לנו לנשום", "אמנות היא קולם של המקופחים", "אמנות מונעת אלימות" ועוד, וחתמנו עליהן בשם ״חיראכ פני אג'תמאעי״ תנועת מחאה אמנותית. ההיענות הייתה מידית ורחבה. בקמפיין הדגשנו את חשיבות האמנות והתרבות כחלק מהמורשת הלאומית, ועד כמה מורכב להיות בישראל אמן פלסטיני שהוא נציג של תרבות מודרת.

בהמשך הזמנו את הציבור לתהלוכה שהתקיימה בחיפה ב-8.8. ביקשנו מאמנים להגיע לתהלוכה עם בגדי תיאטרון, כלי נגינה, מסיכות של קומדיה דלארטה, תופים ובגדים צבעוניים המשקפים את זהותם האמנותית. המפגן היה ססגוני וחגיגי, ונראה כי האמנים התגעגעו מאוד למפגש אחרי תקופה ממושכת של נתק וריחוק. עם המוחים צעדו תומכים רבים, ובהם חברי כנסת מהרשימה המשותפת וראש ועדת המעקב שבאו להביע סולידריות. במהלך התהלוכה שרו האמנים שירי מחאה על המצב הכלכלי, על איהשוויון ועל הקשיים שחווים אמנים פלסטינים בישראל: ״כמו ללכת על סכין חדה – מי שזז נפצע״. בתולדות המדינה, היה זה אירוע המחאה הראשון של אנשי תרבות ערבים מכל התחומים.

מהן הדרישות של המחאה?

בנאומי בהפגנה דיברתי על הצורך בהכרה בתרבות כתחום חיוני בחיי האדם והלאום, ועל בניית מגן תרבותי שיציל את הדור הבא מהאלימות הגואה. אמרתי שקל לפגוע בנו כציבור מוחלש, כמו שקל לתקוף נשים, להט"בים ועניים. אנחנו הצאצאים של הפלסטינים שחיו פה לפני 1948, ואשר בחרו להישאר ולהיאבק על מקומנו. אנחנו אזרחים שמתמודדים עם מוסדות מדינה שאינם רואים בנו שווים. ואנחנו מתעקשים, בתוך הכאוס הזה, להמשיך ליצור תרבות, מוסיקה ואמנות. אין לנו אפשרות לקום ולעזוב ולבנות קריירה במקום אחר. עכשיו מצאנו את עצמנו ללא עבודה וללא פרנסה. אנחנו דורשים פיצוי מלא לאמנים. מהרשויות המקומיות אנחנו דורשים ליזום פעילויות בתחומי האמנות והתרבות.

במה נבדלת מחאת האמנים הערבים ממחאת האמנים היהודים?

יש הרבה מהמשותף בין דרישותינו לדרישות האמנים היהודים, בעיקר הדרישה לחזור לפתוח מחדש את מוסדות התרבות. עם זאת, מאחר שהאמנים הערבים ככלל לא רואים עצמם כחלק מהנרטיב הלאומי הציוני, הם מתקשים לקחת חלק במחאת האמנים היהודים. האמנים הפלסטינים אינם כמו הרופאים הערבים, שהמדינה אינה יכולה לתפקד בלעדיהם, בעיקר בעיצומו של משבר בריאותי. מוסדות התרבות הערבית בישראל סבלו גם בימי שגרה מתתתקצוב ומאפליה ממסדית במקרה הטוב, מרדיפה פוליטית במקרה הרע, ומצנזורה דקדקנית בכל מקרה.

המוסיקה הפלסטינית שנוצרת במדינת ישראל ובשטחים הכובשים נמצאת בסגר עוד מלפני הקורונה – היא בקושי נשמעת בישראל וגם בעולם הערבי. האמנים הפלסטינים בישראל אינם זוכים בחשיפה מספקת, והשוק שלהם מצומצם מאוד – כמיליון וחצי איש בסך הכל. הניסיון לשיר מול קהל עברי נתקל גם הוא בקשיים – מוסדות החברה הישראלית דורשים מהאמן הערבי לשיר דברים ההולמים את הנרטיב הציוני, או שלא תהיה בהם פוליטיקה, או שזו תהיה "חפלה מזרחית". אין הבנה ואין פתיחות כלפי האמנות הערבית הפלסטינית העוסקת בשאלות לאומיות ובבעיות חברתיות. אמנים ערבים מושמעים בישראל רק בשתי תחנות רדיו אזוריות ובתאגיד השידור הציבורי. זה לא מספיק כדי שאמן יזכה בתמלוגים ראויים על היצירה שלו. יש אמנם עמותות שיוצרות מוסיקה קלאסית ערבית והן מקבלות תמיכה ממשרד התרבות. אבל אני, למשל, אמנית עצמאית שלא נתמכת בידי אף גורם, ואני מממנת את היצירה שלי בעצמי. כצפוי, כעת אני מובטלת, ובעצם מאז אמצע פברואר לא הייתה לי הופעה כלשהי. כמוני ישנם עוד רבים. גם ענף החתונות, שהוא מקור הפרנסה העיקרי לאמנים פלסטינים שלא יכולים להופיע לא בקיסריה ולא בהיכל התרבות – מושבת. עכשיו אין חתונות, וגם ההופעות של עיד אל אדחא ושל הרמדאן בוטלו.

ואם לא די בכך, במרבית היישובים הערביים אין אולמות או היכלי תרבות גדולים שנבנו ומתוחזקים בידי המדינה. את חיי האמנות, התרבות והספרות מקיימות עמותות קטנות, וכולן ללא יוצא מן הכלל נמצאות בדוחק תקציבי, מאחר שהכנסותיהן מבוססות בעיקר על תרומות, על עבודת מתנדבים ועל מכירת כרטיסים.

האם יש תמיכה ציבורית במחאה?

לאורך הדרך הרגשנו הזדהות גדולה מצד הציבור הערבי, אך לצערי נתקלנו גם בתגובות מזלזלות מצד אלה שאינם מבינים את תפקידה של התרבות בחברה. הבעיה היא שתרבות הפכה מוצר צריכה במקום יצירה רוחנית. היחס לתרבות כסחורה פוגע במעמדה כמעצבת זיכרון ותודעה קולקטיביים, הנחוצים לכל עם ולכל חברה בריאה. אני מודאגת מהעתיד שמחכה לאמנות. אבל כל עוד ישנם עדיין סטודנט שמצייר, ילד שלומד ריקוד חדש, ונגן חליל המתאמן– יש תקווה.

אסף טלגם

הריאיון מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"