לאחר שהגדיר מחדש את ז'אנר הדרמה–מסתורין ("ממנטו", "התחלה") ואת סוגת גיבורי–העל (טרילוגיית "האביר האפל"), מציג הבמאי הבריטי כריסטופר נולאן כעת את פרשנותו לז'אנר סרטי המלחמה. הסרט מתאר את המערכה על החוף הצרפתי במהלך מלחמת העולם השנייה (1940). הסרט, שגם צולם בעיר דנקרק (ר׳ תמונה מתוכו), עוקב באמצעות שלוש נקודות מבט שונות (ים, אוויר ויבשה), שנשזרות זו בזו תוך משחק מחוכם עם ציר הזמן, כמיטב המסורת של נולאן עצמו. ביכולת טכנית מרשימה, הוא משיג את מטרתו: העמדת הצופה בתוך הסיטואציה המורכבת של המלחמה, בשיאה בעת המודרנית.
"דנקרק" נוצר, לכאורה, מתוך גישה א–פוליטית, לפחות עד כמה שאפשר לגשת כך לסרט מלחמה: עד לסצנת הסיום לא מוצגים בו לא חיילים גרמנים, לא נציגי הפיקוד הבריטי הגבוה דוגמת צ'רצ'יל, וכן הלאה. ואולם, ניתן לזהות בו מסר הומני הנגזר מתוך אפיון הדמויות והעמדתן. "דנקרק" אינו סרט מלחמה "רגיל". מה שמבדיל אותו מסרטי מלחמה מסורתיים הוא שהסיפור אינו מסופר דרך הדמויות. בסרטי מלחמה מוכרים, כגון "להציל את טוראי ראיין" (סטיבן שפילברג, 1998), וגם בסרטים קונבנציונליים פחות וחתרניים יותר כמו "אפוקליפסה עכשיו" (פרנסיס פורד קופולה, 1979) או "פול מטאל ג'אקט" (סטנלי קובריק, 1987), נוהגים לספר את סיפור זוועת המלחמה דרך עיניו של החייל האחד, אותו מגלם בדרך כלל שחקן המתאים לתפקיד (טום הנקס במקרה של שפילברג או צ'ארלי שין במקרה של קופולה), אשר חווה את המלחמה פנים מול פנים בהצלחה או בכישלון.
נולאן פועל אחרת לגמרי. הוא מציב את הצופה בלבה של המערכה עצמה ו"מקפיץ" אותו בין החזיתות השונות באופן קונסיסטנטי: מבטן אניית הקרב מלאת החיילים לאנייה האזרחית שמפליגה אל דנקרק במשימת החילוץ, לתא הטייס במטוס הקרב החג מעל המתרחש ובחזרה לבטן האנייה. התחושה שתזזיתיות זו מייצרת אצל הצופה היא בדיוק מה שסרטי מלחמה לא הצליחו לייצר לפני כן – הכאוס והתלישות שחש החייל בדנקרק, או בשדה הקרב בכלל.
"דנקרק" אינו מציג דמות מרכזית אחת במובן ההוליוודי של המושג. למעשה, כל החיילים והאזרחים המוצגים בו, כמכלול, הם אותה דמות מרכזית. הסרט אמנם ממקד את הצופה בדמויות מסוימות, ועם זאת, נעשה מאמץ לטשטש את ההבדל בין כל המשתתפים במערכה.
חייל צרפתי מנצל את ההזדמנות ומתחזה לחייל בריטי במטרה לערוק לבריטניה ממדינתו הבוערת; טום הארדי, שחקן מוכר בקנה מידה עולמי, מגלם טייס קרב, אך עד לסצנה האחרונה הוא מוסתר במסכת הטיסה; מיכל הנפט של אניית קרב ניגר לים ומכתים את פניהם של החיילים – כל אלה הן דוגמאות לדרך שבה מספר הסרט, כמעט ללא טקסט, את סיפור מחיקת האינדיבידואל בשדה הקרב המודרני (ובכן, מה כבר אפשר להגיד?).
ואולי חשוב מכך, לא נעשה שימוש לא באתנחתות קומיות ולא בניסיון להגחיך את המלחמה באופן אירוני. "דנקרק" נועד לתאר באופן מדויק קרב שנראה אבוד מראש, מנקודת מבטם של החיילים ושל האזרחים שהתגייסו לחלצם. לכן, מעבר להיותו סרט מלחמה, "דנקרק" הוא בראש ובראשונה סרט הישרדות, סיפור הימלטותם של אלפי גברים מחופיה של אדמה שהוכתה באסון, של חיילים היודעים שהקרב אליו נשלחו להילחם כבר אבד, והם נאלצים לקבל את מצב ההישרדות יחד עם כאב התבוסה והכישלון.
נולאן בוחר לסיים את הסרט בנאומו המפורסם של צ'רצ'יל, הנחשב לאחת מנקודות המפנה במלחמה. ואולם, הבחירה להשתמש בנאום לא נועדה לתת לסרט טעם לוואי אירוני של אופטימיות חלולה. זה סרט מלחמה העוסק בהפסד כואב ואינו מנסה למצוא נקודות אור, או להפנות אצבע מאשימה כלפי איש. הצופה בן המאה ה-21 לא יחווה, כנראה, קרב שבו מעורב מספר כה גדול של בני–אדם. בסיימו לצפות בסרט, הוא חש שותף מלא בקרב בגלל המאמצים שעשה הסרט על–מנת לשאוב אותו פנימה ולהציבו בגוף החייל השוחה לחוף מבטחים. הוא חוזר הביתה ברכבת וקורא את מילותיו של צ'רצ'יל לא כמבקר מן העתיד, אלא כשבר כלי החוזר משדה הקרב וזקוק יותר מתמיד למילות תקווה שיעזרו לו לדמיין עתיד כלשהו.
תום קורי
