נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן ניסה להחזיר את הגלגל לאחור: לקיים שוב בחירות לראשות העיר באיסטנבול אחרי שמועמד מפלגתו נחל שם מפלה צורבת במרס האחרון. אך בבחירות החוזרות, שנערכו בחודש שעבר, הפסידה מפלגתו שוב. זו תבוסה מוחצת למשטרו הסמכותני.
מועמד האופוזיציה, אכרם אימאמוגלו, ניצח בבחירות החוזרות לראשות העיר איסטנבול את בינאלי ילדרים, מועמד מפלגת השלטון וראש הממשלה לשעבר. בבחירות הראשונות עמד הפער בין הצדדים על עשיריות האחוז (48.8% לעומת 48.5%); בשניות ניצח אימאמוגלו את ילדרים בפער של 10 אחוזים (54% לעומת 45%), שהם 806,426 קולות.
זו דוגמא נוספת למשבר ההגמוני הפוקד את טורקיה. הגוש השליט, בראשות ארדואן, מנסה לייצב את הסדר החברתי והפוליטי אך אינו מצליח לדכא את ההתנגדות. למעשה הוא מייצר תסיסה חדשה עם כל ניסיון לפתור את המשבר. מבחינת הציבור, היו הבחירות מעין משאל עם על הפשיזם העולה. תוצאות הבחירות במרס היו בשורה של ממש: השלטון איבד את הערים הגדולות לכוחות האופוזיציה. באיסטנבול, ניצחון אימאמוגלו התאפשר בזכות הצבעת הכורדים הנמנים עם השמאל (תומכי מפלגת העמים הדמוקרטית, HDP) ואי–הצבעת תומכים מאוכזבים של מפלגת השלטון (AKP).
אחרי ההפסד במרס, ציין ארדואן בנאומו כי הוא מוכן לקבל את התוצאות, מאכזבות ככל שהיו. הוא טען כי האופוזיציה "לא תהא מסוגלת לשלוט בעיריות ממילא", וכינה את ראשי הערים המתנגדים לשלטונו "ברווזים צולעים".
אבל פלגים אחרים בשלטון היו נינוחים פחות. הם הביעו זעם על התבוסה ותיארו אותה כתרמית. אלה ראו בבירור את הסכנות הפוטנציאליות באותם "ברווזים צולעים": ראשי העיריות החדשים יוכלו לחשוף את השחיתות הנרחבת, את קשרי ההון–שלטון ואת התכנון העירוני הכושל של 25 שנות שלטון מפלגת הצדק והפיתוח באיסטנבול ובערים אחרות.
מפלגת השלטון דרשה לספור אלפי תיבות הצבעה מחדש. לבסוף, כאשר התוצאות נותרו בעינן, היא דרשה לבטל ולחזור על הבחירות לראשות העיר. עד קיום הבחירות החוזרות, אימאמוגלו כבר הושבע וכיהן כראש עיר במשך כשבועיים.
ארדואן עצמו, אגב, נעדר לחלוטין ממסע הבחירות החוזרות באיסטנבול. זאת משום שיועציו אמרו לו שהתערבותו התוקפנית בבחירות המקומיות הוכחה כמזיקה. ילדרים נראה חלש ומבולבל בהיעדר ארדואן לצדו. כמו כן, בפעם הראשונה לאחר 17 שנה בשלטון, מפלגת הצדק והפיתוח הסכימה לנהל עימות טלוויזיה בין מועמדה לבין מועמד אופוזיציוני.
בצעד נואש נוסף, מפלגת השלטון גם ניסתה לשחק את "הקלף הכורדי": כלי תקשורת ממסדיים טענו כי אחד ממנהיגי הכורדים הכלואים (עבדאללה אוג'לן) קרא לכורדים באיסטנבול שלא להצביע לאימאמוגלו. גם זה לא הועיל. רוחות השינוי שהחלו לנשוב עקב תוצאות הבחירות ב-31 במרס – הפכו סערה עבור המשטר ב-23 ביוני.
דומה כי ההתרחקות ממפלגת השלטון אפיינה את כל שכבות הבוחרים: בעוד ששיעור ההשתתפות נותר דומה, אימאמוגלו ניצח ב-28 אזורים (לעומת 16 בפעם הקודמת) מתוך 39. ניצחונו של אימאמוגלו בכמה אזורים אסלאמיים גדולים מלמד על כך שהאופוזיציה הצליחה לפרוץ לבסיס של מפלגת השלטון. באזורים הכורדיים באיסטנבול עלה שיעור התמיכה באימאמוגלו.
לא ברור מה יעשה ארדואן. אחד מחברי מפלגתו הציע לחוקק חוק שיאסור על אימאמוגלו לכהן כראש העיר; אך סביר להניח כי הנשיא ישוב לעמדתו הראשונית (כפי שבוטאה בנאום "הברווזים הצולעים"). ייתכן כי ינסה להגביל את כוחם של ראשי הערים באמצעות חקיקה שתעביר עוד ועוד סמכויות לשלטון המרכזי. אימאמוגלו, מצדו, מצטייר כמגדלור של תקווה מול ארדואן. בנאום הניצחון שלו הוא התייחס במפורש לארדואן, והכריז על נכונותו לבנות שיתוף פעולה הדוק בין גופי השלטון המקומי והמרכזי למאבק בבעיות העומדות בפני איסטנבול וטורקיה כולה.
עם זאת, יש לזכור כי כל המפלגות הגדולות, למעט מפלגת העמים הדמוקרטית, טוענות כי התוצאות מוכיחות כי טורקיה "הייתה ונשארה דמוקרטית".
יש משמעות פוליטית עמוקה לניסיון לנרמל את המשבר הנוכחי. כוחות האופוזיציה הם בעיקרם כוחות של שיקום. נוכח העמקת המשבר, הם מייצגים ומארגנים את הכוחות המעוניינים לבנות סדר ניאו–ליברלי יציב. הם אינם רוצים לסכן את יסודות המדינה וההון, ונמנעים מללבות את ההתנגדות. עם זאת, ככל שהמשטר הופך רודני יותר ויותר, הם נאלצים לנקוט בגישה רדיקלית יותר.
על השמאל לפתח עתה אסטרטגיות וטקטיקות כדי לחזק את הארגונים העממיים העצמאיים, וליצור חלופות מהפכניות משלו לסטטוס קוו בטורקיה. עם זאת, אל לו לשמאל להתבודד. עליו לנצל סתירות בגוש ההגמוני ולכרות בריתות עם מפלגות הממסד האופוזיציוניות כפי שנעשה באיסטנבול.
בהיסטוריה שלה, איסטנבול/קונסטנטינופול התהדרה בשמות חיבה רבים. אולי היפה ביותר היה "דער–סעדת", כלומר השער לשמחה. כדי לפרוץ את השער הזה, כדי לשבור את המצור הפשיסטי על המדינה ולבנות חלופה עממית–מהפכנית לפרויקט השיקום הקפיטליסטי, חייב המאבק המהפכני לצאת עכשיו לדרך.
אלפ קייסריליוגלו
המאמר עומד להתפרסם בגיליון השבוע של
"זו הדרך" ופורסם במקור באתר ג'קובין
