אל יתהלל חוגר כמפתח: לבנון צריכה מלחמה עכשיו כמו חור בראש

לבנון צריכה מלחמה עכשיו כמו חור בראש. המדינה שקועה במשבר פוליטי וכלכלי חריף המאיים עליה בתוהו ובוהו. מאז הבחירות במאי (ר' גיליון 19 של "זו הדרך"), לא הצליח סעד חרירי, ראש הממשלה המיועד לפי השיטה העדתית, להרכיב ממשלה. מפלגתו, "תנועת העתיד" הסונית והפרוסעודית, איבדה שליש מכוחה בבחירות האחרונות.

חלק מקולות הסונים ניתנו למפלגות סוניות האוהדות את חיזבאללה, אולם חרירי דורש מונופול בייצוג הסונים בממשלה. הרכב הממשלה (30 שרים) מחייב חלוקה שוויונית בין נוצרים למוסלמים, ומתוך 15 המוסלמים חייבים להיות שישה שיעים, שישה סונים ושלושה דרוזים.

2018-12-11_204443

עבודות צה"ל בגבול עם לבנון (צילום: כווית טיימס)

המשבר הכלכלי מחריף. ללבנון חוב לאומי בסך 85 מיליארד דולר שהוא יחסית השלישי בגודלו בעולם: 150% מהתל"ג של המדינה. למעלה ממיליון פליטים סורים חיים בלבנון; תשתיות החשמל קורסות; המים מזוהמים; האשפה אינה נאספת; הזיהום הסביבתי מחמיר; השחיתות פושה; והאבטלה גבוהה למרות שהאוכלוסייה משכילה למדי.

ארה"ב הטילה עיצומים כלכליים על חיזבאללה והבנק העולמי התריע לאחרונה על סכנת חדלות פירעון של המדינה. ביירות זקוקה לממשלה כדי לקבל הלוואות ולבצע רפורמות, אולם תקועה בין סעודיה לבין איראן: היא לא פה ולא שם.

המערכה בין ישראל לאיראן נמשכת בתנאים שהשתנו. כתוצאה מהצבת סוללות S-300 וS-400 רוסיות בסוריה, נסגרת והולכת האפשרות של התקפות תכופות של חיל האוויר הישראלי על אדמת סוריה. זאת בשל חשש ישראלי מעימות עם מוסקבה. ב-29.11 ביצעה ישראל התקפת טילי קרקעקרקע מדרום לדמשק כתחליף לתקיפה במטוסים. ממשלת ישראל אומרת שהתקפותיה יימשכו, אך תכיפותן ירדה. לפתע טוענת ישראל שהפעילות האיראנית בסוריה פחתה. האמנם?

כמין תחליף לסוריה, פתח נתניהו (27.9) חזית חדשה בלבנון. נתניהו טוען, ואילו חיזבאללה מכחיש, שאיראן מתרכזת בהצבת טילים מדויקים סביב ביירות. אנחנו, אזרחי ישראל, נמצאים במה שכינה רוגל אלפר "נחיתות אפיסטמולוגית" ("הארץ", 6.12). אין לנו מידע בלתיתלוי במדינה, ואין לנו דרך לדעת מה אמת ומה פייק ניוז.

לגבי השאלה אם אכן מאיימים עלינו מאה אלף (או יותר) טילים מלבנון, אין לנו מידע לבד מהמקורות הממשלתיים. ביבי מפחיד וביבי מרגיע: בימים האחרונים טוען פתאום ראש הממשלה שסכנת הטילים המדויקים מלבנון פחותה, כי יש רק עשרות מהם. בעבר טען אחרת.

כך גם לגבי סכנת המנהרות. אויבים מכינים זה לזה הפתעות. מלחמת לבנון השנייה (2006) החלה בחטיפת החיילים גולדווסר ורגב. נוח היה לישראל שהמלחמה תישאר בעיקר אצלם בלבנון. משמעות המנהרות היא העברת המלחמה לשטחו של "האויב" (כלומר, לשטח ישראל).

והרי, זו גם הדוקטרינה הרשמית של צה"ל. האפקט של מלחמה צפויה בגליל מלחיץ את הישראלים. נסראללה, בעל חוש הומור מפותח, נהנה להתרברב. האם חיזבאללה יכול? אין לדעת, אבל בהחלט מנסה. אין לארגון חיל אוויר, אך הוא צובר טילים. אין הוא יכול להצניח כוחות בשטח ישראל, אך כורה מנהרות. כל צד נלחם באופנים האפשריים לו. כשהכוחות אינם שווים, גם האמצעים שונים.

ישראל כבשה והחזיקה חלקים מלבנון 18 שנה (2000-1982). היא זו שיצרה את תנועת ההתנגדות, את חיזבאללה, וכך הבשילו התנאים לחדירת איראן ללבנון. הצבא הישראלי זרע אבדות כבדות והרס רב בדרום לבנון. היציאה החפוזה של ישראל מלבנון בתקופת ממשלת ברק (2000) הייתה חדצדדית, ולכן קו הגבול אינו מוסכם (לא בים ולא בחוות שבע).

עד כה חשפה ישראל שתי מנהרות. קשה עדיין לדעת אם מבצע חשיפת המנהרות ("מגן צפוני") הוא חלק מהסחת דעת ביטחוניסטית מהחלטת המשטרה להמליץ בדבר הגשת כתבי אישום בתיקי השחיתויות של נתניהו, או שמא מדובר בהכנה דיפלומטית להחלטה ישראלית להסלים את המאבק נגד איראן בגזרה שבה לרוסיה קשה יותר להתערב.

כל עוד ישראל חופרת ופועלת בתוך שטחההיא, פעולתה חוקית. זו כנראה גם הסיבה לתגובה המינורית של חיזבאללה. גם הם מחכים לראות מה ישראל יודעת ולאן מועדות פניה.

לימין המשיחי בישראל יש מנטרה קבועה אחת לגבי עזה ולגבי לבנון: המנהיגות רופסת ופחדנית, ראשי הצבא הם אנשי "שלום עכשיו". לפי בנט ("לבנון היא חיזבאללה") יש לצאת למלחמה טוטאלית – מלחמה שלא תנוהל לפי החוק הבינלאומי, אלא כזו שתפגע קשות באזרחים. בימין שבשלטון לא פוחדים תווית של פושעי מלחמה.

כך גם סבור משה פייגלין. הוא כתב זאת מעל דפי עיתון "הארץ" (6.12). אליקים העצני תיאר את המלחמה המיוחלת כך: "מלחמה שלא מפסיקים אותה באמצע עד שהצד השני נכנע, מקבל את כל התנאים ומרים דגל לבן" ("מקור ראשון", 5.12). מנהיגי המתנחלים מבינים רק את שפת הכוח: "זבנג וגמרנו", "אחת ולתמיד" וכן הלאה.

ואולם, כל מי שהיה בלבנון זוכר איך נכנסה ישראל ואיך יצאה. בימין המשיחי נוטים לשכוח את אמרת אחאב: אל יתהלל חוגר כמפתח. זה נכון לגבי כל הצדדים.

אבישי ארליך

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב