בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר הזהיר ראש הממשלה נתניהו לא רק את סוריה ולבנון מפני פעילות כוחות פרו-איראניים בשטחם. נתניהו איים גם על עיראק. מה המצב בעיראק ומה מידת ההשפעה האיראנית על הנעשה שם?
הנשיא החדש ברהאם סאלח (ימין) ורה"מ המיועד אדיל עבדול-האדי
אחרי כמעט 15 שנות מלחמה, עיראק היא מדינה הרוסה: שסועה עדתית, גדושה במיליוני עקורים ופליטים וסובלת מכלכלה שאינה מתפקדת, מאבטלה גבוהה וממחסור בחשמל. המים נושאים מחלות ואינם ניתנים לשתייה (ולכן פרצו המהומות בחודשים האחרונים במחוז בצרה). עיראק אף סובלת משכבה ביורוקרטית המנופחת פי עשרה ביחס למדינות בגודלה, ומושחתת עד היסוד. מערכת החינוך אינה מתפקדת וצבאה הוא בפועל מגוון מיליציות שנאמנותן מפלגתית או עדתית.
המצב הפוליטי בעיראק: במאי התקיימו בעיראק בחירות (ר' גיליון 20 של "זו הדרך"). אחוז ההשתתפות היה נמוך. בשל טענות זיוף ורמאות, ולאחר שריפה שהשמידה חצי מפתקי ההצבעה בבגדד, נערכה בחלק מהמחוזות ספירת קולות מחודשת ואף הצבעה חדשה. בהמשך נתגלה קושי רב לגבש קואליציה בין גושי המפלגות הרבים והמפוצלים. שני הגושים השיעיים הגדולים ביותר הם ה"סאירון" (קדימה), שעמו נמנית גם המפלגה הקומוניסטית (הקטנה) של עיראק בראשות איש הדת וראש המיליציה החמושה מוקטדא אל-סאדר. אל-סאדר דוגל בעיראק עצמאית, שאינה בת חסות של וושינגטון או של טהראן. הגוש השני הוא גוש ה"פתח"(כיבוש) בראשות האדי אל-אמירי, גם הוא ראש מיליציה, בעל אוריינטציה פרו-איראנית.
בעיראק, כמו בלבנון, התפקידים העליונים במדינה מתחלקים בין העדות: הנשיא – כורדי (סוני), ראש הממשלה – שיעי ויו"ר הפרלמנט ערבי-סוני. בשבוע שעבר נתכנס הפרלמנט החדש ובחר לנשיאות את ברהאם סאלח (58), פוליטיקאי כורדי ותיק (ממפלגת ה-PUK), בעבר ראש ממשלת החבל האוטונומי של כורדיסטאן וסגן ר"מ עיראק. סאלח לא הציע את תפקיד רה"מ לחיידר אל-עיבאדי, ראש הממשלה מטעם מפלגת הדאווה האסלאמיסטית והפרו-איראנית, אף שהאחרון רצה להמשיך לקדנציה נוספת. עיבאדי נחשב לפוליטיקאי מושחת שנכשל בשיפור המצב במדינה ההרוסה. במקום עיבאדי, מינה הנשיא את אדיל עבדול-מהדי לתפקיד והטיל עליו להרכיב ממשלה תוך חודש ימים.
עבדול-מהדי (76) הוא דמות פוליטית בינלאומית ידועה. הוא בנו של שר מתקופת השלטון הבריטי, כלכלן שלמד ועבד שנים רבות בצרפת. מאז 2003 שימש סגן נשיא, שר אוצר ושר לענייני נפט. עבדול-מהדי התחיל את הקרירה הפוליטית שלו כבעת'יסט, היה לקומוניסט בשנות ה-70, הושפע מהמהפכה האיראנית והצטרף למפלגת "המועצה המוסלמית העליונה בעיראק" (ISCI) הפרו-איראנית. ב-2017 פרש מהמועצה. הציפיות לגביו נמוכות, אף שעל מינויו מסכימים שני הגושים השיעיים העיקריים. אין לו בסיס תמיכה עצמאי בפרלמנט ואין לו עבר של התמודדות עם שחיתות.
יחסי עיראק-איראן: איראן ועיראק הן מדינות שכנות. דת הרוב בשתיהן היא אסלאם שיעי, ולשתיהן היסטוריה ותרבות משותפות. למרות המלחמה בינן (1988-1980) שגבתה כמיליון הרוגים, חידשו השתיים את היחסים ביניהן כבר ב-1990 והסדירו את עניין שבויי המלחמה והנעדרים. איראן התנגדה לפלישה האמריקאית ב-2003 והציעה עזרה לעיראק לאחר המלחמה. ב-2005 הוקמה ממשלת מעבר בראשות אבראהים אל-ג'עפרי ממפלגת הדאווה. מאז הפלת סדאם ועד עכשיו, השתתפה מפלגה זו בכל הממשלות. רה"מ נורי אל-מליכי, מטעם הדאווה, היה מועמד מוסכם בין האמריקאים והאיראנים.
אל-מליכי ניסה לנצל את הנסיגה האמריקאית ב-2014 כדי לחסל את השפעת הסונים בעיראק. התגובה הייתה המרד של דאעש והתפוררות הצבא העיראקי שהקימה ארה"ב. המיליציות של ההתגייסות העממית (PMF) הצילו את עיראק מידי דאעש. איראן, באמצעות משמרות המהפכה, ציידה ואימנה את המיליציות העממיות: 'אל-באדר' 'וצבא המהדי'. למיליציות אלה יש גם כיום קשרים עם איראן והיא מציידת אותן גם בטילים שמדאיגים את ישראל.
איראן מספקת כיום כשני שלישים מהגז שצורכת עיראק לאספקת חשמל. איראן מייבאת נפט עיראקי, יותר מכל מדינה אחרת לבד מסין וטורקיה, והיא השנייה בהיקפה בייצוא (שאינו נפט) לעיראק. איראן מספקת לעיראק מצרכי מזון, כימיקלים, חומרי בניין, מוצרי בית ומכוניות. מאזן הסחר השנתי ביניהן הוא כ-13 מיליארד דולר. לאחרונה אף הציעה איראן לעיראק אשראי רב לפיתוח התחבורה בין שתי הארצות.
בין שתי המדינות יש גם קשרי דת הדוקים: רבים מהמנהיגים העיראקיים ביקרו, למדו או קיבלו מקלט מדיני באיראן. למרות שמנהיגי השיעה בעיראק שואפים לאוטונומיה, קשריהם עם איראן מסועפים ועמוקים. כ-3 מיליון איראניים השתתפו בשנה האחרונה בעליית הרגל השנתית, ה'ארבעין', לכרבלה ונאג'ף (המקומות הקדושים לשיעה, שם נרצח חוסיין ב-680 לספירה). טהראן אינה מסתירה את שאיפותיה לגבי שכנתה המערבית, ואף התרברבה על שליטתה בארבע בירות ערביות: בגדד, ביירות, דמשק וצנעה. ב-2015 אמר יועץ בכיר של רוחאני שדן במושג "איראן הגדולה": "עיראק היא מרכז למורשת האיראנית, לתרבותה ולזהות האיראנית".
לאיראן יש אולי כוונות להפוך מעצמה אזורית, אך היא פועלת בשקט וחושבת לטווח ארוך. האיומים של נתניהו לא ישנו את המטרות האירניות; לישראל אין את היכולת להתמודד בעצמה עם איראן. היא תלויה בבעלות ברית מחוץ לאזור, שהישענות עליהן אינה בטוחה. ישראל יכולה לשנות את יחסיה עם איראן רק אם תפעל תחילה לכינון פתרון של שלום עם הפלסטינים.
אבישי ארליך
.
