אין שמאל ליברלי בישראל, מקסימום שמאל ציוני

     בשבוע שעבר נפסל לשידור תשדיר מטעם האגודה לזכויות האזרח בעניין זכויות אדם. הרשות השנייה שפסלה את התשדיר הגדירה זכויות כמו הזכות לדבר ערבית או הזכות לנישואים חד-מיניים כ"מעוררות מחלוקת". זה מקומם, אלא שעצם הדיבור על זכויות אדם בישראל, מבלי להזכיר כלל את הכיבוש, אפילו לא ברמז, הוא עניין שהפך בישראל אפשרי ואפילו מקובל.

2016-12-27_210145

בתשדיר מבטיחים לנו את הזכות לביטחון אישי, לפרטיות, לשוויון, להשוואת השכר לנשים, את הזכות לדבר ערבית במרחב הציבורי, חופש דת, חופש מדת, הזכות לנישואים חד-מיניים, חינוך חינם, חופש המחאה, הזכות לשירותי בריאות וחופש הביטוי. כל אלה הוזכרו בסרטון המדובר. אך זכויות הפלסטינים לא הוזכרו ולא יוזכרו בקמפיינים המיועדים לשידור ברשות השנייה. יש מין חלוקת עבודה בין זכויות האדם האוניברסליות (כשם שאומרת בסרטון גלית גוטמן: "כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים"), לבין המאבק לזכויות בשביל אלה שנולדו משוללי זכויות, והם גם לא יוזכרו בקמפיין הסלבריטאים.

אם יש דבר משותף לחלק גדול מפעילות המחאה שצצו בישראל בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז המחאה החברתית, הלא היא התקווה שהכיבוש יסתיים מעצמו, כדי שהשמאל יוכל לדבר על מה שיוכל להשיג לגביו הסכמה רחבה, וזאת באקלים חברתי ופוליטי שבהחלט הכניס יותר ויותר מושגים לתחום של ה"מותר להגיד": צדק חברתי, שוויון, הלאמה (או לפחות התנגדות רחבה להפרטה), דיור ציבורי, חירות מהטרדות מיניות וכן הלאה.

כל יום מזומן לנו עוד שלב בפארסה של משטר האפרטהייד. עוד לפני ש"פוסט-אמת" היה למונח מקובל במחצית השנייה של 2016, קשה היה להבדיל אצלנו בין כותרת בעיתון לבין עמוד פרודיה בפייסבוק; בין ציטוט של ח"כ טרי מהליכוד או הבית היהודי לבין בדיחה ב"ארץ נהדרת". קריאה לזכויות אדם במדינה המבוססת על הפרת זכויות אדם, בקמפיין ציבורי ממומן, כלולה במצב דברים  זה, שהמשטר הנוכחי מעמיק את שורשיו עם כל יום כיבוש שעובר. וגם אם אפשר לעתים לראותו כפארסה, הוא שואב את הלגיטימציה שלו בדיוק מהיותו מגוחך. על השאלה – אם סרטונה (האסור לשידור) של האגודה לזכויות האזרח מעניק לגיטימציה, או גורע מהלגיטימציה של המשטר בישראל – אין לי תשובה כרגע.

 

אין שמאל ליברלי בישראל. מה לכם יותר מח"כ זהבה גלאון, יו"ר מרצ, שעוד לפני כתב האישום הראשון (מתוך שמונה, אף לא אחד מהם על רקע לאומי), מיהרה למצוא אשמים בשריפות, לגנות וליישר קו עם מערכת הביטחון, בזו הלשון: "מתחזקת ההערכה בקרב כוחות הביטחון שחלק מהשרפות הוצתו על ידי בודדים ועל רקע לאומני. אני לא יודעת מה האנשים האלה מספרים לעצמם, אבל לוחמי חופש הם לא. להצית שריפה […] זה מעשה איום שכולו טירוף ובינו לבין מאבק שחרור אין דבר וחצי דבר. נורא לראות אנשים מתדרדרים למקום הזה". כך כתבה בעמוד הפייסבוק שלה, ביום הראשון לגל השריפות.

 

 

התנועה לאיכות השלטון היא דוגמה אחרת לחֶסֶר הזה: זו קראה בשבוע שעבר לבטל את חסינותו של ח"כ באסל גטאס ולהעמידו לדין, כמעט יממה לפני שהקואליציה עשתה זאת בעצמה, ואף פרסמה עצומה לשם כך. אין בארץ שמאל ליברלי; לכל היותר יש שמאל ציוני, וגם הוא הולך ומתגבש כ"מרכז-שמאל" או "שמאל-מרכז".

 

בחלל שמותיר ההיעדר, מתנתקת לה הפעילות הרדיקלית, אם אינה ערה לזכויות האדם שעליהן מותר לדבר, כלומר להתעסק בליברליזם המכבס את הכיבוש. הפתרון הוא להיות ער, אבל לא להשלים עם עצם הרעיון, שאפשר לדבר על זכויות אדם בגבולות הקו הירוק (אומרים לנו: "בתור התחלה"), ובעיקר ליהודים. אין מקום שבו באה הסתירה הזאת לידי ביטוי כמו בעמדת השמאל הרדיקלי כלפי בג"צ. המוסד הזה מעניק עוד ועוד הכשרים לאפרטהייד. האם אנחנו נגד המוסד הזה? לא.

צריך שיהיו מי שייצאו נגד ההשתקה של האגודה לזכויות האזרח בישראל, וצריך גם מי שייצאו נגד האגודה על תפקידה במתן לגיטימציה לכיבוש, בבואה לדבר על חשיבותן של זכויות אדם בישראל, או לפחות על היתממותה בנוגע לשאלה מי באמת הוא המושא העיקרי להפרת זכויות האדם בישראל. הצרה היא, שמעטים מתומכי האגודה לזכויות האזרח מבקשים להרחיב את השיח. האחרונים נאלצים למלא את שני התפקידים, או אף לא אחד מהם.

יוסף לאור

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"