תכננתי לכתוב על המחאות באיראן. אלא שאלה שככו, או דוכאו, עוד בטרם הספקתי לכתוב. נגוזו תקוות ישראל להפלת המשטר ולסוף מהיר ל"איום האיראני". לעומתן, היו גם קולות שהזדרזו לקבוע שסיבת המהומות אינה אלא קונספירציה של כוחות מבחוץ: ארה"ב, בריטניה, ישראל וסעודיה, החותרות להפיל את המשטר. אין לשלול אפשרות זו, אך גם אין ברשותנו מידע המאשש אותה. ואם ניסו כוחות מבחוץ להפיל את המשטר, הם כשלו.
מתוך הצגה בפסטיבל התיאטרון ה-17 של האסירים בבתי הסוהר באיראן שנערך השבוע בבית הכלא המרכזי של טהרן (צילום: סוכנות אירנ"א)
ישנן מזימות בעולם, אך אינני מחסידי השימוש הגורף והמידי בתאוריות קונספירציה. כמרקסיסט, לימדוני שמאבק מעמדי מתנהל בצורות שונות. לא צריך להניח מזימה חיצונית בכל פעם שמתגלה מאבק מעמדי. בגלל הסנקציות שהטילו ארה"ב והמערב על איראן עד להסכם הגרעין (2015), יש באיראן אינפלציה גבוהה (המחירים עלו בממוצע פי 20 ב-20 השנים האחרונות). בזמן נשיאותו של אחמדיניג'ד חילקה המדינה סובסידיות רבות, אך רובן בוטלו בשנים האחרונות תחת שלטון רוחאני והמדיניות הניאו–ליברלית שהנהיג. אזרחים חשים בהתרוששות מצטברת.
שיעור האבטלה גבוה (כ-13%), ובמיוחד גבוהה אבטלת הצעירים (25-30%). יש שחיתות רבה בחוגי השלטון, הממסד הדתי, הצבא ומשמרות המהפכה. אלה שולטים ברוב הכלכלה האזרחית ומחלקים טובות הנאה לאנשי שלומם.
קיים באיראן דיכוי מגדרי, פוליטי ולאומי (כלפי המיעוטים האזרי, הכורדי, הטורקמני והערבי). למרות הדיכוי, עונש המוות ואווירת הפחד ברחובות, מתרחשות באיראן הפגנות מחאה רבות, ואלה גולשות פעמים לא מעטות לאלימות. מאז 2015, שנת החתימה על הסכם הגרעין בין רוחאני לאובמה, גברו הציפיות לשיפור המצב הכלכלי. אך הן לא מולאו בין היתר בגלל אי הביטחון של משקיעים מבחוץ ביציבות ההסכמים. על אף שהאינפלציה הואטה והושגה צמיחה של כ-4% בשנה האחרונה, מעמיקות האכזבות של הצעירים האיראנים.
ההפגנות החלו ב-28 בדצמבר במשהד, העיר השנייה בגודלה במדינה, בעקבות עליית מחירי הביצים בגלל מגפת שפעת העופות, שחייבה חיסול מיליוני תרנגולות. בהפגנות השתתפו המעמדות הנמוכים, המדוכאים ותושבי הפריפריה. התקשורת דיווחה על היות המחאה ספונטנית, מפוזרת על פני כל המדינה ורק מיעוטה בטהראן. דווח כי המפגינים היו ברובם צעירים, ושאי אפשר היה לאתר הנהגה פוליטית מרכזית למחאה. מעמדות הביניים, הסוחרים והסטודנטים לא היו במרכז האירועים כפי שהיו במחאות 2009 ו-1999. הסיסמאות הפוליטיות שנישאו היו מרובות והשתנו: נגד המדיניות הכלכלית, נגד השחיתות, נגד הדיקטטורה התאוקרטית, נגד דיכוי הנשים והחיג'אב, נגד מדיניות ההתערבות של איראן במדינות אחרות ולמען השקעת המשאבים בשיפור המצב החברתי–כלכלי.
ב-7 בינואר הודיעו השלטונות על סיום המהומות. עד עתה נמסר על 23 הרוגים (21 מפגינים ו-2 שוטרים) ועל כאלף עצורים, חלקם במעצר מנהלי. טהראן הוצפה בכוחות בסיג' (מיליציית מתנדבים תחת חסות המשטר) ומשמרות המהפכה, הוגבל השימוש באינטרנט וברשתות החברתיות וכוחות נאמנים למשטר יצאו להפגנות נגד. ההשתתפות האיראנית במלחמת האזרחים הסורית העשירה את ניסיונה באכיפת "ביטחון פנים". השלטונות האשימו בהתפרצות את ארצות הברית, בריטניה, ישראל וסעודיה ואת מתנגדי המשטר מבפנים. לעומת ההפגנות ב-2009, היה השימוש באלימות הפעם מרוסן ונעשה מאמץ שלא ללבות את המחאה באמצעות ריבוי קרבנות.
ארה"ב של טראמפ מנסה לדחוק את איראן לקיר בהצבת עוד ועוד דרישות מעבר לאלה שנכללו בהסכם הגרעין של אובמה, שבו התחייבו האיראנים להגבלת ייצור חומר גרעיני בקיע ולבקרה בינלאומית. עד כה עמדה איראן בכבוד בתנאי ההסכם. ארה"ב, בריטניה ישראל וסעודיה לוחצות עכשיו גם על הפסקת ייצור טילים בליסטיים באיראן. הן חוששות מארסנל הטילים של איראן המהווה כוח הרתעה כלפיהן גם בלי נשק גרעיני. הן מתנגדות לשימוש שאיראן פיתחה בבאי כוחה (Proxies): מיליציות מקומיות או זרות, הממומנות, מחומשות, מודרכות ומופעלות בידי משמרות המהפכה. הן מכנות כוחות אלה ואת מפעיליהן ארגוני טרור. בארה"ב הכניס הקונגרס סייג להסכם הגרעין המחייב את אשרורו בכל חודש מחדש. זה תנאי בלתי–סביר שהופך את איום הסנקציות נצחי. כעת דורשים טראמפ ונציגתו באו"ם ניקי היילי, להעלות את נושא המהומות באיראן לדיון במועצת הביטחון בשם הפרת זכויות האדם. רוסיה, צרפת וסין מתנגדות ורואות בכך התערבות פנימית בעניינים האיראניים.
עבורנו, המשטר באיראן איננו מודל. הקומוניסטים, כוחות השמאל והמיעוטים באיראן מדוכאים ביד ברזל ונאלצים לפעול מבחוץ או במחתרת. תמיכת איראן במאבק נגד ישראל וארה"ב לא די בה כדי לתמוך באופן לא ביקורתי בשלטון האייתוללות. בו בזמן אנו דוחים בשאט נפש את המוסרניות המזויפת של התקשורת בישראל, שהשוותה בין ההפגנות השלוות נגד השחיתות ברוטשילד לבין ההרוגים והעצורים באיראן. כפי שהזכיר לנו השבוע גדעון לוי: בישראל זה בסדר להפגין ברוטשילד בין יהודים, בוואדי עארה מסוכן יותר ושם לפעמים יש הרוגים. בהפגנות בגדה ובעזה – כמעט תמיד ישנם הרוגים, פצועים ועצורים. ובאשר לארצות הברית, זכויות אדם מעולם לא עניינו את ממשליה ונשיאיה. אך טיעונים בעניין הפרת זכויות אדם משמשים את ארה"ב פעם אחר פעם על מנת להחליש משטרים וממשלות המתנגדים למדיניותה האימפריאליסטית.
אבישי ארליך
