השנה מצוין יום העצמאות ב-9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. חפיפה זו של התאריכים היא הזדמנות לשוב ולהעלות את ההחלטות המהותיות שאימצה המפלגה הקומוניסטית בארץ לגבי עתידה של פלשתינה והקשר שלהן להתחזקות מעמד ברית המועצות בעקבות תרומתה להבסת הנאציזם.
מאיר וילנר בסוף שנות ה-40 (צילום: זו הדרך)
בתחילת 1945 כבר היה ברור שהצבא הנאצי נמצא בנסיגה וכי בזירה הבינלאומית רכשה ברית המועצות, שעד למלחמה הייתה מדינה סוציאליסטית מבודדת, מקום מוביל כאחת המעצמות העיקריות. מעמד זה אושרר במהלך הקמתו של ארגון האומות המאוחדות, כאשר ברה"מ הייתה לחברה קבועה, אחת מחמש, במועצת הביטחון של הארגון.
תמורה מהותית זו במעמדה של ברה"מ יחד עם גל המאבק הגואה בקולוניות לשחרור לאומי ולעצמאות מדינית, יחד עם הבעיה האנושית הקשה של פליטי המלחמה באירופה ובהתחשב בהתפתחות הכלכלית הקפיטליסטית המואצת בפלשתינה – הציבו בפני המפלגה הקומוניסטית בארץ את האתגר של עדכון מצעה המדיני.
התביעה למעורבות האו"ם
את ועידתה הראשונה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שהייתה הוועידה ה-9 בתולדותיה, כינסה המפלגה בספטמבר 1945. בדין וחשבון לוועידה, שהגיש שמואל מיקוניס, הודגש בין היתר שיתוף הפעולה המעמדי בין הפועלים היהודים והערבים ובעיקר של אלה שהועסקו במחנות הצבא הבריטי; התמוטטות השנאה העיוורת לברה"מ; והסיכוי לממש בפלשתינה את זכות העמים הקולוניאליים להגדרה עצמית – כלומר, הסיכוי לסיום המנדט הבריטי.
המפלגה הקומוניסטית בארץ תבעה כבר בשנות קיומה הראשונות סיום של המנדט הבריטי, הוצאה של הצבא הבריטי, עצמאות הארץ ודמוקרטיזציה של משטרה. החדש בהכרעות שנפלו בוועידה ה-9, לראשונה בתולדותיה, טמון לדעתי בנקודות הבאות:
מסקנה ראשונה – השינויים העמוקים שחלו בעולם ובארץ מובילים להערכה חדשה של בעיות פלשתינה מצד הכוחות המתקדמים בעולם (כלומר, ברה"מ) ומצד המפלגה.
מסקנה שנייה – פלשתינה כמדינה ערבית–יהודית עצמאית ודמוקרטית צריכה להתבסס על העיקרון של זכויות אזרח שוות ועל "עיקרון זכות השוויון הלאומי של היהודים והערבים להתפתחות לאומית, כלכלית ותרבותית חופשית".
במרס 1946, בהופעתו של מאיר וילנר כנציג המפלגה בפני ועדת החקירה האנגלו–אמריקאית, חודדה המסקנה הראשונה בהדגשה, שנחוצה מעורבות האו"ם בפתרון שאלת פלשתינה. וילנר הדגיש: "העברת בעיית פלשתינה למועצת הביטחון של האו"ם – הדרך היחידה בתנאים הנוכחיים להבטחת עצמאותה של ארצנו ולמניעת הפרת השלום בתוכה".
בפלשתינה התגבשו עם ערבי ועם יהודי
המסקנות החדשות לוטשו בוועידה ה-10 של המפלגה שנערכה בסוף נובמבר ובתחילת דצמבר 1946, 14 חודשים בלבד לאחר זו ה-9. את הדוח לוועידה ה-10 הגיש מאיר וילנר. בבקרו בחריפות את מדיניות ההנהגה הציונית והריאקציה הערבית, הדגיש וילנר את חשיבות שיתוף הפעולה בין הכוחות המתקדמים היהודיים והערביים.
וילנר חידד בדו"ח את המושג שוויון לאומי של היהודים והערבים, שנוסח בוועידה ה-9 (המסקנה השנייה). לראשונה סיכמה המפלגה בוועידה ה-10, כי בפלשתינה התגבשו שני עמים וכי יש למנוע השתלטות של עם אחד על משנהו. הפתרון לשאלת פלשתינה צריך להבטיח לשני העמים אפשרויות שוות להתפתחות לאומית חופשית.
בדו"ח לוועידה שב והדגיש מאיר וילנר, כי אי–אפשר להשיג פתרון דמוקרטי לבעיית פלשתינה בלי ברית המועצות, ולכן יש להעבירה לטיפול מוסדות האו"ם.
שיגורה לארץ של הוועדה המיוחדת של האו"ם (ועדת אונסקו"פ, יולי 1947), היה בעצם יישום של תביעת המפלגה הקומוניסטית להוציא את שאלת פלשתינה מידי המעצמות האימפריאליסטיות (בריטניה וארצות הברית) ולהעבירה למוסדות האו"ם. בפני הוועדה הופיעו שלושה נציגים של המפלגה: שמואל מיקוניס, וולף ארליך ומאיר וילנר.
בהופעתו בפני הוועדה, ציין וילנר כי תכנית המפלגה הקומוניסטית לפתרון מדיני כוללת שני עקרונות: עצמאות מלאה, ביטול המנדט הבריטי והוצאת הצבא הזר; והכרה בזכות שני העמים לעצמאות בפלשתינה אחידה, חופשית ודמוקרטית. אשר למבנה השלטון העתידי בפלשתינה, הציע וילנר שאחרי שחרורם מהשעבוד הזר, יכריעו שני העמים אם המבנה יושתת על יסוד דו–לאומי או פדרטיבי.
מהחלטת החלוקה ועד היום
אנו רשאים לסכם בגאווה, כי בשנים 1947-1945 הייתה המפלגה הקומוניסטית הגוף הפוליטי היחיד בארץ שניסח את שני העקרונות שהיו בהמשך בסיס החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 (החלטת החלוקה): סיום המנדט הבריטי וכיבוד זכויות שני העמים, הערבי והיהודי.
המפלגה אימצה את החלטת החלוקה מיד עם אישורה משום שזו ביטאה את שני העקרונות היסודיים הללו ומשום שנתקבלה בשותפות פעילה של ברית המועצות וארצות הדמוקרטיה העממית.
חשוב להזכיר בהקשר זה, כי החלטת החלוקה דיברה במפורש שיישמר האיחוד הכלכלי בין שתי המדינות (מטבע משותף, אזור מכס אחד), כלומר מעין מבנה פדרטיבי, שווילנר ציין כאפשרות בהופעתו בפני ועדת אונסקו"פ. עמדתה העקבית של המפלגה לגבי פתרון צודק בשאלה הלאומית הייתה ונותרה: הפתרון צריך להיות עקרוני, ריאליסטי ובדרכי שלום.
אנו ממשיכים לדבוק בזכות של כל אחד משני העמים בארץ למדינה עצמאית ודמוקרטית, בשיתוף פעולה בין הדמוקרטים היהודים והערבים, ובשוויון זכויות אזרחי ולאומי בישראל עצמה.
תמר גוז'נסקי
