תוצאות משאל העם בבריטניה שיקפו מציאות סתירתית ומורכבת, שכל ניסיון להציע ניתוח פשטני וחד–ממדי שלה – בהכרח חוטא לאמת. עבורנו בשמאל, המשאל הציב אתגר: מן הצד האחד, עמדת ההישארות באיחוד האירופי נתמכה בידי כל הממסד הפוליטי הבריטי; מן הצד האחר, את עמדת הפרישה מהאיחוד הוביל הימין הקיצוני.
הברירה שבין עמידה באותה משבצת עם הממסד, לבין עמידה באותה משבצת עם השוליים הסהרוריים של הימין, אינה ברירה פשוטה. ג'רמי קורבין, מנהיגה השמאלי של מפלגת הלייבור, בחר לקרוא להישארות באיחוד, והסתכן בכך שהמיאוס של חלקים בציבור הבריטי מהמצב הקיים יקרין גם עליו. הקבוצות השמאלניות (אנרכיסטים, טרוצקיסטים, מאואיסטים, הודז'איסטים, וכו') ניסו להעלות קמפיין למען "יציאה שמאלה מהאיחוד האירופי". למרבה הצער, הצטרפו אליהם גם ארגונים ותיקים הנמנים עם השמאל העיקבי בבריטניה כמו המפלגה הקומוניסטית.
עם פרסום תוצאות המשאל, נרשמה שמחה לא רק בקרב הימין הקיצוני הבריטי, אלא גם בקרב אותן קבוצות שמאלניות שהעריכו, כי התוצאות משקפות "מיאוס של מעמד העובדים מהמדיניות הניאו–ליברלית". אך מדובר בהיבט חלקי בלבד של המצב, והתמקדות בו ובו בלבד – מעוותת את התמונה כולה. מעניין להתעמק בנתוני הסקר המקיף שערכה חברת הסקרים של לורד אשקרופט, אשר דגם 12,000 איש.
מהסקר, שכלל פילוח של התוצאות לפי תעסוקה, עולה כי עובדים הנמנים עם הקטגוריה AB (הכוללת מורים, אחיות, רופאים, וכו' – כולן קבוצות עובדים שהיו מעורבות לאחרונה בעיצומים ובמאבקים) הצביעו ברובם (57%) בעד הישארות באיחוד האירופי. הנמנים עם הקטגוריה C2 (הכוללת עובדי כפיים מיומנים) נחלקו, ומחצית הצביעה בעד הישארות.
גם פילוח התוצאות לפי מוצא או השתייכות אתנית ולאומית מצייר תמונה מעניינת. בעוד שמצביעים לבנים תמכו ברובם בעזיבת האיחוד האירופי (53%), הרי ש-67% מהמצביעים המזדהים כאסיאתים תמכו בהישארות, וכך גם 73% מהמצביעים השחורים. מבין המצביעים שהזדהו כמוסלמים, 70% תמכו בהישארות באיחוד האירופי. מבחינת קבוצות מצביעים אלה, התחושה הייתה שעזיבת בריטניה את האיחוד האירופי פירושה יותר לאומנות, יותר גזענות, ויותר שנאת זרים. ואכן, העיתון "אינדיפנדנט" הבריטי דיווח (27.6) כי לפי נתוני המשטרה, חל גידול של 57% בדיווחים על פשעי שנאה בימים שאחרי המשאל.
כאשר נוסיף לנתונים אלה את העובדה, שרוב מוחץ בקרב הצעירים (75%) תמך בהישארות, כמו גם רוב מקרב הבוחרים בסקוטלנד, בצפון אירלנד, ובערים 'פועליות' דוגמת ליברפול, מנצ'סטר, לידס ובריסטול, התמונה הופכת מובהקת עוד יותר. על אלה בשמאל אשר חוגגים את תוצאות המשאל כהישג של מעמד העובדים רובץ נטל הוכחה כבד מאוד: כיצד ייתכן הישג לשמאל בלי העובדים, בלי הצעירים, בלי המהגרים ובלי המיעוטים הלאומיים?
אורי וולטמן
