יום הכיפורים מאחורינו ואנו בעיצומו של חג הסוכות. לשבעת האורחים בסוכה, שנקבעו במסורת, אני מוצא לנכון להוסיף אורח נוסף – את הנביא עמוס.
בספר ויקרא רבה י' ב' מגלים לנו, כי עמוס חווה בחייו ביטויי הסתייגות רבים. הוא לא נרתע כשלמשמע נבואותיו שלחו לעברו דברי נאצה קשים רבים מבני דורו. עמוס בבדידותו התייצב נחוש מול בוטות אלימה של המון מוסת, ששלח חיצי רעל מילולי גס ומתנכר כלפיו; המון שהוסת לא לקבל את לעגו של הנביא לריטואל דתי כפי שעוצב בדורו: הטקס מקודש למרות שערכו התוכני–מוסרי מובס.
הנביא עמוס בתחריט של גוסטב דורה (1832 – 1883)
עמוס לא נרתע מלהתריס לעברה של החברה מלים מייסרות: "שָׁנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם …כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עוֹלוֹת וּמִנְחוֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה …לֹא אַבִּיט … זִמְרַת נְבָלִים לֹא אֶשְמַע" (עמוס ה' 22-21).
אשמח לארח בסוכה את מי שעמד כצוק סלע מול דעת קהל עוינת ואמר אמת כאובה, לפיה אקט חיצוני של תפילה עדוי בריטואל דתי הוא חסר משמעות. הוא חזר ושנה, שאין מקום לדפוס טקסי, אם לא שולבו בו מערכות חיים חברתיות, בהן קימות נוכחות של עוצמת הפסוק "וַיִּגַל כַּמַּיִם
מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן "(שם, 24). אין מקום לריטואל טקסי, כשקיימת קוטביות מעמדית, המנציחה את העדר הצדק הסוציאלי.
עמוס ניבא בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל ועוזיהו בן אמציה מלך יהודה. זו תקופת כיבושים טריטוריאליים, חוסן מדיני וכלכלי (דברי הימים ב' כ"ו 9-11). שליטה מדינית על חלק משמעותי ממרחביה של סוריה כיום (כולל דמשק), עבר הירדן המזרחי, שפלת החוף הדרומי ועד גבול מצרים (מלכים ב' י"ד 25). בתקופתו התקיים שעבוד מוחלט של כל עמי האזור, המחויבים בנתינת מנחות כסף ומיסים גבוהים למערכת השלטון בישראל וביהודה (דברי הימים ב', ב' כ"ו 8). הנביא ראה נגע ממאיר בתאוות הכיבוש והשליטה על האחר, נגע שהפך "לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ" (שם, ה' 7).
העוצמה הכלכלית סככה על שכבה צרה ולא חלחלה אל החברה. שכבה צרה זו נתפסה בעיני עמוס כ"פָּרוֹת הַבָּשָׁן … הָעוֹשְׁקוֹת דַּלִּים", היא אופיינה באורח חיים, שעלה על שרטון של הסתאבות והתבהמות – "…הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה" (שם ד' 1), ובהתנכרות מוחלטת להון האנושי של החברה, שאותו ניתן לנשל אפילו עבור חוב של זוג נעליים. "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם". (שם ב' 6).
קשה היה לעמוס לדבר סרה בעם שאהבתו אליו בערה בעצמותיו: "מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטָן הוּא" ( שם ז' 2-5) , מתוך כאב ואהבה רבה לעמו הוא השמיע את מסריו, שנדחו על ידי "שַׁאֲנָנִים בְּצִיּוֹן וּבוֹטְחִים בְּהַר שׁוֹמְרוֹן" (שם ו' 1).
ניכרים פצעי אוהב של נביא, השולח מלים קשות לכתובתם של "הַשּוֹכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן, סְרוּחִים עַל עֲרִישׁוֹתָם וְאוֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹך מַרְבֵּק" . (שם ו' 4)
עמוס הנוקד, בולס השקמים והבוקר, הוא בשבילי לא רק אושפיזין בסוכה, אלא אדם, שהקדיש את חייו למען קיומה של חברה, המושתתת על אדנים של צדק חברתי. לחם למען חברה ללא ניכור מעמדי. עמוס הוא נביא שלא חשש להתמודד עם גילויי לאומנות בוטה של "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ" והעביר את רעיון הבחירה באש צולבת של ביקורת נוקבת – "הֲלֹא כִּבְנֵי כֻּשִּׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְרָאֵל". ההבדל הוא רק בכך ש"אֶת יִשְׁרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, פְּלִישְׁתִים מִכַּפְתּוֹר וְאָרָם מִקִּיר" ( שם ט' 7).
אמירות אמיצות נגד תחושת ה"אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ" נאמרו לכתובתה של החברה למרות ביטויי התרסה בוטה ואי אמונה גלויה כלפי דבריו ( שם ט' 10).
מצער, שנבואותיו נדחו על ידי שאננות ויוהרה של הנהגה מדושנת במציאות חיים של כיבושים טריטוריאליים וכפיפות כנועה של עמים במרחבים הגובלים עם ממלכות ישראל ויהודה.
עמוס הוא האושפזין שלי, כי הוא משמיע אמירה אמיצה וכנה נגד קוטביות מעמדית, שהעמידה מצד אחד עלית אמידה ומנגד – הון אנושי חבוט. אני מעריץ את איש האדמה הנוקד, הבוקר ובולס השקמים, שיצא לחזית המאבק החברתי ונגד התנשאות לאומנית.
אני מאחל לכולנו, שעולם הערכים, שהסעיר את עמוס, יהיה אושפזין בסוכתה של החברה בישראל בחג סוכות, וגם אורח מכובד בסיפור היציאה מעבדות לחרות בחג הפסח.
איתן קלינסקי
