שבוע אחרי פתיחת סמסטר ב' בשנה האקדמית תש"ף, ב-15 במארס, יודעו עובדות הניקיון באוניברסיטת תל אביב שעל מחציתן לצאת לחל"ת. כ-80 עובדות מצאו עצמן תלויות בביטוח הלאומי. שכרן היה 70% בלבד משכר המינימום והוא הועבר להן במקרים מסוימים באיחור של חודשים, בגלל השתהות הקבלן במסירת הטפסים.
הפגנה למען העסקה ישירה בקמפוס אוניברסיטת תל–אביב ברמת אביב (צילום: מאבק להעסקה ישירה)
למאבק עובדות הניקיון באוניברסיטאות היסטוריה ארוכה: ב-1962 שבתו עובדות הניקיון באוניברסיטת תל אביב, אז שלוחה של האוניברסיטה העברית, במחאה על תנאי העסקתן הירודים ועל התוכנית להעברת שירותי הניקיון לקבלן. שבע העובדות השובתות זכו אז בתמיכתה של ההסתדרות, וכשהזבל החל להיערם במסדרונות הבניינים, פתחו בשביתה גם 1,500 סטודנטים. כעבור שישה שבועות רצופים נחלה השביתה הצלחה והמעבר להעסקה בידי קבלנית נדחה.
לאחר כיבוש השטחים ב-1967, שינתה ההסתדרות את גישתה לעבודה קבלנית ופעלה להסדרתה בחוק. היא התאימה עצמה לאסטרטגיה הכלכלית של הממשלה – שילוב פועלים פלסטינים בשכר נמוך בענפי העבודה השונים, בהעסקה קבלנית, על מנת לכרסם בזכויותיהם של פועלים ערבים ויהודים.
כאשר פרצה שביתת העובדים המנהליים באוניברסיטה העברית ב-1968 נגד התוכנית להעברת עובדות הניקיון בקמפוס הר הצופים להעסקה קבלנית, ההסתדרות כבר התנגדה לה באופן פעיל. השביתה נכשלה, ובמהלך כמה שנים הוצאו שירותי הניקיון במרבית האוניברסיטאות לחברות קבלן. כך החל העידן המתאפיין בהעסקת קטינות, בהלנות שכר, בהעלמת כספי ההפרשה לפנסיה, באיומים על עובדות ובפיטורים שרירותיים.
משיחות שערכו פעילים לאחרונה עם עובדות ניקיון שבה ועולה תמונת מצב עגומה של ניצול בידי הקבלן והפקרה מצד האוניברסיטה: עובדת מרמלה סיפרה שהוצאה לחל"ת למשך שלושה חודשים, אבל הקבלן לא סיפק לה את הטפסים הנדרשים לקבלת דמי אבטלה מהביטוח הלאומי. עובדות נוספות במצבה עדיין בחל"ת. בתקופת הקורונה החל הקבלן להעסיק עובדות אחרות עולות חדשות שאינן מדברות עברית. זאת על אף שלא כל עובדות הניקיון הוחזרו מחל"ת. אפילו לא אחת מבין העובדות שעברו את גיל הפנסיה חזרה לעבוד. עובד ותיק, שגם אמו ואשתו עובדות באוניברסיטה מעל עשור, סיפר כי הוצא לחל"ת, וכשחזר – קוצצו שעות עבודתו. כעת מחייבים אותו לצאת להפסקה של שעתיים במהלך היום, תמורתה הקבלן אינה משלם, ולשוטט באוניברסיטה בחוסר מעש.
בתנאי ההעסקה של עובדות הניקיון באוניברסיטה יש מן המשותף – כולן, גם אלה העובדות בה מעל חמש עשרה שנים, מקבלות שכר מינימום. אבל הקבלן מקפיד להבדיל ולפלג בין קבוצות של עובדות שונות, תוך ניצול פערי השפה. עובדות שאינן דוברות עברית מדווחות על קושי רב בתקשורת עם הקבלן, על תלושי משכורת שהן מקבלות באופן לא מסודר, ועל משכורות נמוכות מהמובטח.
האוניברסיטה עצמה מעודדת פילוג בין העובדות. לכן העסיקה לאורך שנים שתי חברות קבלן שונות, שכל אחת מהן העסיקה כ-80 עובדות. גם היום, כאשר כמעט כל העובדות מועסקות בידי החברה "ברק גדעון", נמשכת ההפרדה בין העובדים: את השבילים והרחבות בין הבניינים מנקה קבוצה קטנה של עובדים המועסקים דרך החברה "ירוק בעיר". העובדים, פלסטינים מהגדה המערבית וממזרח ירושלים, עובדים 10 שעות ביום בשמש עבור שכר זעום.
בעקבות לחץ משותף מצד העובדות, סטודנטים ומרצים, מנסה נשיא האוניברסיטה אריאל פורת לקדם מודל העסקה חלופי לעובדות הניקיון: במקום דרך חברת קבלן, הן יועסקו בחברה–בת של האוניברסיטה (או, אם יתר האוניברסיטאות יאמצו את היוזמה – באמצעות חברה–בת משותפת שתשרת את אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן גוריון).
הנהלת האוניברסיטה היללה את היתרון בפתרון חדשני זה: עבודת הניקיון תובענית ושוחקת את העובדות. לו היו מועסקות ישירות, היו העובדות דורשות מסלול לקביעות, ואותן עובדות שהיו זוכות בקביעות היו ממשיכות לעבוד גם לאחר שחיקתן וצמצום היעילות של עבודתן. שיקול זה אינו מופעל – ובצדק – כלפי מרצים. גם יכולת העבודה שלהם עלולה לרדת עם השנים, ואף על פי כן המשך עד גיל הפרישה מובטח.
ממעט הפרטים שנחשפו בדבר התוכנית להקים חברה הבת, נראה שזו לא תבטיח שיפור משמעותי בתנאי העסקתן של העובדות: באוניברסיטה ג'ון הופקינס בארצות הברית כבר מועסקים עובדי הניקיון במתכונת דומה, ובכל זאת אינם מקבלים שכר מחיה, ורבים מהם מתקיימים מתחת לקו העוני. אמנם החברה שהציע פורת לא תהיה "למטרות רווח", אבל מבחינת האוניברסיטה ניהולה ייחשב הוצאה שיש לקצץ בה כמה שיותר, על חשבון העובדות. אלה יוותרו ללא ביטחון תעסוקתי או גישה לשירותי האוניברסיטה והדרתן משאר עובדי האקדמיה תימשך. דרישתן של העובדות השובתות ב-1962 נותרה רלוונטית גם היום – על האוניברסיטה להעסיק את כל עובדיה באופן ישיר ולדאוג למלוא זכויותיהם.
יניב כוגן
