בשבועות האחרונים היו מרותקים רבים מאזרחי העולם למסכי הטלוויזיה בצפייה באולימפיאדה. ג'ודו, אתלטיקה, ושחייה. אמריקאים, אפריקאים ולטיניים. כדורסל, כדוריד ובדמינטון. מוסלמים, בודהיסטים ואתאיסטים. במבט ראשוני נדמית האולימפיאדה כחזון אוטופי. אנשים מרחבי העולם מתאספים ומתחרים ללא פוליטיקה וללא מלחמות או מחלוקות.

אולם כבר ברושם הזה טמונה הסיבה לכך שהאולימפיאדה כה הרסנית, והקשר ההדוק שלה לקידום הקפיטליזם הגלובאלי דרך מדינות הלאום. כשאין פוליטיקה – אין ערעור על מבני הכוח, כשאין עימותים – אין מאבק מעמדי, וכשאין מחלוקות, נותרת השליטה ההגמונית – זו של הבורגנות הקפיטליסטית.

האולימפיאדה הראשונה בעידן המודרני (אתונה 1896) הייתה אירוע מצומצם למדי. מלבד נציגי ארצות–הברית, השתתפו בו גברים מממלכות ומאימפריות מערב אירופאיות בלבד. יותר משניסתה לקדם את ההבנה בין העמים והאומות השונות, ביקשה האולימפיאדה לקדם את ההבנה במעמד השליט כשלעצמו נוכח התעוררותה של פוליטיקת ההמונים באירופה באביב העמים של 1848. המלך "היווני" (ממוצא שלאזי), עמיתו הקייזר "הגרמני" (ממוצא פרוסי) והמלך "הבריטי" (ממוצא סקסוני) – האריסטוקרטיה הייתה לאום בפניי עצמו שמנותק מהעם עליו הוא שולט. חשוב מכך, לפי החזון של מייסד המשחקים, הברון פייר דה קוברטן, הותרה ההשתתפות אך ורק לחובבים ולא לספורטאים מקצוענים המקבלים שכר, כביכול, על מנת לשמור על "טוהר המידות" של הספורט, ולנתקו באופן הכי בסיסי מהעולם החומרי. דה פקטו, מדיניות זו הובילה לניתוק המשחקים ממעמד הפועלים, לו לא התאפשר עיסוק "חובבני" בספורט ללא תגמול כספי. חסם כניסה זה בא למנוע מהמוני הפרולטריון ללכלך את המשחקים עם ידיהם המתועשות. המשתתפים הגיעו רק ממועדוני ספורט אליטיסטים, שנועדו לשכבה מצומצמת של בעלי הון רב או אריסטוקרטים עם אילן יוחסין טהור. האחווה האולימפית המפורסמת נוצרה אפוא כריאקציה לרעיונות הפוליטיים של אזרחות, חירות ושוויון.

כל זה נדמה לנו כיום כשיעור היסטוריה רחוק. נשים מתחרות היום צמוד לגברים, מלכי אירופה ירדו מהכס, ומדינות הלאום החליפום. וגם האולימפיאדה נפתחה למקצוענים בשנת 1988 (וגם זה רק כי היה צריך להתחיל להרוויח כסף). אבל הרוח הפיאודלית ממשיכה לנשוב ולקדם את האינטרסים של מיעוט פוליטי קטן עם הון גדול. אריסטוקרטיית היוחסין הוחלפה באריסטוקרטיית המעמד, אבל היא בנויה על אותם רעיונות בסיס. במקום להקדיש את

המשאבים לאוכלוסייה הרחבה, הם מוקדשים לעילוי ספורטיבי נדיר, שיאבק למען הקולקטיב שלו בעילויים של קולקטיב אחר. ואם אפשר שבתלבושת יהיה גם דגל, מה טוב. כך בספורט, וכך בכלכלה. ראו את מדינת ישראל, שחוגגת כל מדליה בפרץ של פטריוטיות כחול–לבן, אבל אינה משקיעה דבר בספורט העממי ובמועדוני ספורט לאוכלוסייה הרחבה. גם תשתיות הספורט הקיימות עברו הפרטה מואצת, וכיום חברות במועדוני ספורט עולה כסף רב.

מול גישת זו, הציגה ברית–המועצות מראשיתה מדיניות שונה לחלוטין של השתתפות המונים בספורט. לפני המהפכה, פעלו מועדוני הספורט של רוסיה הצארית במתכונת דומה למקביליהם באריסטוקרטיה האירופית. לנין, שהבין את חשיבותו של החינוך הספורטיבי לעם, הורה לשנות מצב זה מן היסוד. כך החלה תכנית רחבת היקף בשם 'פיזקולטורה' ('תרבות הגוף'), שמטרתה הייתה טיפוח חינוך ספורטיבי לפועלים, ולא לשכבה מצומצמת של אריסטוקרטים, או לשכבה מצומצמת של עילויים ספורטיביים (אל דאגה, אלה קיבלו מלגה ממשלתית על מנת לטפח את כישרונם), אלא לכל שדרות האוכלוסייה.

האחראים לתכנית הפיזקולטורה היו ארגוני העובדים, ואלה הקימו את מועדוני הספורט הוולנטאריים. ארגוני העובדים השקיעו בספורט עממי מתוך תפיסה שרווחת הפועל במהלך ימי מנוחה וחופשה, עוד הישג סוציאליסטי שלא היה קיים בזמנו במערב, היא נדבך מרכזי במאבק הפרולטרי. (בארץ, איגוד הספורט 'הפועל' יישם גישה זאת ופעל תחת הסיסמא "ספורט לאלפים ולא לאלופים".) לכן, אין זה מפתיע, שבשנותיה הראשונות סירבה ברה"מ לקחת חלק באולימפיאדה, מתוך התפיסה המרקסיסטית הבסיסית של "פועלי כל העולם התאחדו", ולא של פטריוטיות בורגנית מזויפת. ואין זה מפתיע, שעם הקמת ממשלת השמאל ברפובליקה הספרדית, החרימה האחרונה את אולימפיאדת ברלין 1936 וארגנה במקומה את האולימפיאדה העממית, הפתוחה לכל. היה זה עידן בו השמאל הבינלאומי ביקש לערער את מבני הכוח העולמיים, ולא להשתלב בהם.

לצערנו, עידן זה חלף ועבר. כיום, השמאל הבינלאומי נלחם על "זכותו" להשתתף בכל אותם מבני כוח קפיטליסטיים ולאומיים שבנתה הבורגנות, והאולימפיאדה ביניהם. גם כשברה"מ החלה להשתתף באולימפיאדה (ובהצלחה רבה בזכות תשתיות הספורט העממיות שבנו איגודי העובדים), היא עשתה זאת כחלק מהמאבק המתמיד בעידן המלחמה הקרה. ואילו היום, השמאל הבינלאומי לא נענה לקריאות של ההמונים בברזיל למחות נגד השחיתות, האלימות המשטרתית וההתקפות על שכונות עוני שגרמה האולימפיאדה, כפי שהוא לא עשה זאת במונדיאל שנערך בברזיל ב-2014. כנראה העדפנו להתרגש מכישורי ההתעמלות של סיימון ביילס.

אם נצליח להשקיע חצי מהעניין והזמן שאנו משקיעים באירועי ספורט מסחריים כמו מירוץ הלילה של נייקי או האולימפיאדה בחסות מקדונלד'ס, במועדוני הספורט השכונתיים, אולי נבנה קהילות מהפכניות יותר, שלא זקוקות לראות מדליה ישראלית בטלוויזיה בשביל להרגיש גאווה וסולידריות אלה עם אלה. מותר לחלום.

אגממנון דה ברון