תסמונת מסתורית גובה את חייהם של עשרות פועלי חקלאות מתאילנד

כ-120 עובדי חקלאות מתאילנד מתו בישראל בחמש השנים האחרונות. על פי משרד הבריאות, מותם של כשליש מהם מיוחס ל"תסמונת המוות הלילי הפתאומי", התוקפת אנשים צעירים ובריאים ממזרח אסיה. התסמונת אמנם נחקרה בשנים האחרונות, אולם פרטיה המדויקים אינם ברורים עדיין. פעילים המטפלים בעובדים הזרים קוראים לבדוק אם הגדרת התסמונת כסיבת המוות בשיעור כה גבוה אכן מוצדקת.

2014-03-29_163854

עובדי חקלאות תאילנדים בישראל (צילום: אקטיבסטילס)

על פי נתונים שפורסמו בסוף השבוע ב"הארץ" ושמסרה שרת הבריאות, יעל גרמן, לח"כ דב חנין (חד"ש), בין שנת 2008 לאמצע 2013, מתו בישראל 122 עובדי חקלאות מתאילנד, 43 מתוכם לקו בתסמונת המוות הלילי הפתאומי. על פי הפירוט שנמסר, העובד הצעיר ביותר שמת כתוצאה מהתסמונת היה בן 23 והמבוגר ביותר בן 42. הגיל הממוצע של העובדים שמתו היה כ-35. עוד עולה מהנתונים, המתפרסמים כאן לראשונה, כי חמישה מהעובדים שמתו התאבדו, וארבעה נרצחו. 22 מתו ממחלות לב וב-22 מקרים (כמעט 20% מכלל מקרי המוות בקרב העובדים התאילנדים) לא נערכה נתיחה ולכן לא ידועה סיבת המוות.

ח"כ חנין אמר, ש"לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים צעירים ובריאים מתים מסיבה לא ברורה, והדבר לא מדליק נורות אדומות אצל אף אחד. הנתונים האלה מחייבים בדיקה מעמיקה וטיפול שיתמודד גם עם תנאי ההעסקה של העובדים בענף. גם עובדים זרים הם בני אדם, וחייהם ובריאותם אינם הפקר". נושא בריאותם של עובדי החקלאות עולה בביקורים שעורכים אנשי ארגון "קו לעובד" ברחבי הארץ, לצד תלונות על תנאי העסקה ותנאי מגורים. "למרות תשלום לא מועט לחברות ביטוח פרטיות, מרבית העובדים איתם דיברנו אינם מקבלים לידיהם את כרטיסי קופת החולים", מסרה נועה שאואר, רכזת תחום עובדי חקלאות ב"קו לעובד". "הם אינם מודעים לזכותם לגשת למרפאה או לבית החולים כרצונם ותלויים באופן מוחלט במעסיקיהם כדי לצאת מהמשק החקלאי ולקבל טיפול רפואי. רבים מהעובדים סיפרו לנו כי אינם רוצים להתלונן על מחלה, מפחד שהדבר יביא לפיטוריהם. בנוסף, מספרים העובדים כי מכיוון שרובם אינם מקבלים תשלום על ימי מחלה, הם מעדיפים לעבוד ולא לבקש עזרה וטיפול".

כך, למשל, סיפרה שאואר, על עובדים מדרום הארץ, ש"מזמינים אקמול מתאילנד, כי הם לא מצליחים להגיע לבית המרקחת בעיר הסמוכה, כאשר הוא פתוח". באחד המושבים, היא אומרת, העובדים אמנם יודעים היכן נמצאת המרפאה, אך לעולם לא ניתן להם הזמן לגשת לשם באמצע היום. לדבריה, "גם אם ילכו למרפאה במושב או בבית החולים, כיצד יוכלו להסביר מה כואב להם? המדינה מביאה לכאן עובדים, אבל לא דואגת להם לגישה חופשית ושוויונית לשירותי הבריאות".