הסרט "זו הארץ שלי", של הבמאית הישראלית תמרה ארדה, הוקרן לאחרונה (8.4) בהקרנה טרום-בכורה במועדון "הגדה השמאלית" בתל-אביב. הסרט בוחן כיצד מערכות החינוך הישראלית והפלסטינית מלמדות את ההיסטוריה של שני העמים. ארדה עקבה במשך שנת לימודים שלמה אחר כמה מורים, פלסטינים וישראלים, המלמדים ברמאללה, בחיפה, בנווה שלום, בשכם, בהתנחלות איתמר ובכפר אעבלין. באמצעות הדיונים עם תלמידיהם והתכתיבים שכופה על המורים המערכת בתוכה הם פועלים, מבקש הסרט לבחון את השפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני על הדורות הבאים. הסרט הופק בידי חברת הפקה צרפתית, ומומן בידי קרן הקולנוע הצרפתית, ערוץ פראנס 3 וקרן גרמנית התומכת בקולנוע.
מתוך הסרט "זו הארץ שלי", של הבמאית תמרה ארדה, שהוקרן ברחבי הארץ
בשיחה שנערכה בעקבות ההקרנה, מסרה ארדה כי ההפקה לא גייסה כסף בישראל או ממקורות ערביים, על מנת לשמור על עמדה עצמאית ביחס לנושא. היא גם פירטה את הקשיים הרבים בהם נתקלה במאמציה לראיין מורים ישראלים, ובייחוד כאלה שהם בעלי עמדות שמאליות. זאת, בגלל הסירוב של משרד החינוך לאפשר להם להתראיין.
בשל העניין הרב שהסרט מעורר בישראל ובחו"ל, נערכו בשבוע שעבר הקרנות נוספות של הסרט בסינמטק ירושלים, בסינמטק חיפה וביישוב נווה שלום. הקרנות צפויות גם בשבוע הבא. הבמאית ארדה השתתפה בכל ההקרנות.
לאחר ההקרנה ב-"גדה השמאלית", שוחחנו עם ארדה על סרטה החדש. הבמאית הצעירה נולדה בתל אביב ב-1982, למדה באקדמיה בצלאל ובבית הספר הבין-תחומי לאמנות "פרנואה" בצרפת, וכיום היא מתגוררת ויוצרת בפאריס.
את עוסקת כעת בשלבי העריכה המתקדמים של סרט תיעודי על טבח דיר יאסין. מה ניתן לחדש על אירוע מכונן זה?
הסרט עוסק בטבח הנורא וגם בבית החולים לבריאות הנפש "כפר שאול" שהוקם ממש על חורבות הכפר. חלק מבית החולים עדיין פועל במה שנותר מבתי הכפר. במאים פלסטינים עסקו בטבח ונכתבו מספר מחקרים בערבית ובעברית, אולם זו הפעם הראשונה שהסיפור מסופר מתוך עדויותיהם של הכובשים, אנשי הלח"י והאצ"ל, שעמדו מאחורי רצח תושבי הכפר. בשנים שחלפו מאז הטבח, רבים מהניצולים הפלסטינים וממבצעי הטבח הישראלים כבר נפטרו,. ביניהם כאלה שהספקנו לראיין טרם מותם. יש בין אנשי האצ"ל גם מי שמתגאים במעשה ואין להם חרטות, כמעט שבעים שנה לאחר המעשה.
כמה נהרגו בטבח, הרי יש גרסאות שונות?
שמענו גרסאות סותרות ורבות. למשל, אחד מאנשי האצ"ל סיפר לי כי "בסך הכול נהרגו במקום 8 ערבים". יש מקורות פלסטיניים לפיהם מספר הנרצחים התקרב ל-300. רשימה נוספת הוכנה בידי הצלב האדום, לפיה נרצחו 110 נשים, ילדים וגברים. במהלך התחקיר, בטרם התחלנו בעבודה על הסרט, רצינו לבדוק מהי הגרסה הישראלית. אבל נתקלנו בחומה בצורה: לא ניתן לגשת אל תיק דיר יאסין, הכולל דו"ח שכתב ארגון "ההגנה",
אך מדובר בתיק חסוי. ביקשנו סעד מבית המשפט העליון, כדי להכריח את הרשויות לחשוף את ממצאי הדו"ח. לצערנו, בג"ץ פסק שלא ניתן לחשוף את המסמכים "כי הם עלולים לפגוע ביחסי החוץ של מדינת ישראל". כך שלא ניתן יהיה לעיין בהם גם במהלך עשרות השנים הקרובות.
מדוע לעסוק בדיר יאסין?
הכפר נכבש ב-9 באפריל 1948 בידי הלח"י והאצ"ל, שביצעו בתושביו רצח המוני. לאירוע הזה יש חשיבות היסטורית. אבל כבר בזמן אמת, באותם הימים, היה זה אות המבשר רעות לפלסטינים. רבים סברו שגורלם יהיה כגורל תושבי דיר יאסין, והדבר הוביל במספר כפרים פלסטיניים לתופעה של בריחה, תוך נטישת הרכוש. למאמצי ההסתרה של פרטי האירוע, הנמשכים עד היום, יחד עם הניצול שנעשה אז בטבח כדי לגרש אוכלוסייה פלסטינית – יש השלכות עד ימינו אנו.
הריאיון מתפרסם במדור התרבות בגיליון השבוע של "זו הדרך"
