בשבוע שעבר מלאו שלוש שנים לתחילת המהפכה המצרית. שליח העיתון הקומוניסטי הצרפתי "הומניטה", האני חנא, שוחח על השאלה "המהפכה לאן?" עם פעילה באיגודים מקצועיים מהעיר אלכסנדריה, סוזן אלנדא, שנמנית עם מייסדי אסיפת העובדים בעיר.
כרזת תמיכה בפועלי הטקסטיל במאחלה אל קוברה (צילום: חוסאם אל–חמלאווי)
האם המהפכה המצרית יכולה לנצח?
היא תוכל לנצח, בתנאי שבמרכזה יעמוד מעמד עובדים חזק ומאורגן. העובדים במצרים סובלים מזה עשורים רבים מניצול אכזרי. התנאי ליציאה ממעגל הניצול הוא, שהעם המצרי כולו חייב להתארגן. המהפכה לא תוכל לנצח בלי שתהיה התארגנות עממית ומעמדית נרחבת.
לכאורה, המהפכה המצרית יצרה ואקום פוליטי. אך אין ואקום בפוליטיקה. הוא התמלא במהרה בידי ארגונים ותנועות שצמחו סביב אישים מסוימים. אותם אישים קראו לאנשים להתארגן סביב רעיונותיהם, אבל הם תמיד שמרו על הבכורה. אנחנו, פעילי אסיפת העובדים באלכסנדריה, נוהגים אחרת. כאן העובדים מתאספים, דנים בבעיות ובדרכי הפתרון, ולאחר מכן מתארגנים כדי להשיג את דרישותיהם.
איך ניתן לסכם שלוש שנות מהפכה?
המהפכה התחוללה בשלושה גלים: הגל הראשון היה נגד חוסני מובארק; הגל השני היה נגד החונטה הצבאית; השלישי נגד מורסי והאחים המוסלמים. לאחר שיתפוגגו ההדים הפוליטיים של אישור החוקה החדשה, בתמיכתם של 98% מהבוחרים, יתחולל הגל הרביעי.
לכאורה, המהפכה אינה מתקדמת, אלא ממשיכה סחור–סחור. אבל בשטח היא מתקדמת, והרבה. הארגונים, כולל התארגנויות העובדים העצמאיות, מתרבים. הדרישות נעשות רדיקליות יותר, והן זוכות בתמיכה גוברת ברחוב. אינני יודעת, איך המשטר הנוכחי יהיה מסוגל לתת תשובה הולמת לדרישות העם והעובדים.
מדוע?
הממשלה מייצגת משטר שהוא המשך למשטרים הקודמים. משטר זה משלה את עצמו בחושבו שניתן יהיה לרסן את העם המצרי. הוא סבור שניתן יהיה להשיב את הסדר על כנו באמצעות מעצרים המוניים, חזרתם של השירותים החשאיים והטלת דופי במתנגדיו הפוליטיים.
המשטר מנסה לגמד את המהפכה, ולהפוך אותה למשחק כיסאות בין כמה אישים, הנעדרים תמיכה עממית ניכרת, שניתן יהיה לשלוט בהם. זו הסיבה שהמשטר מעוניין למקד את תשומת הלב הציבורית בקבוצת צעירים קטנה, תנועת "תמרוד". הדבר דומה למה שעשו אמצעי התקשורת ב-2011, כאשר הפנו את הזרקורים לעבר קואליציית צעירי המהפכה. אבל ככל שחולף הזמן, המהפכה מכה שורשים באוכלוסייה, בייחוד בקרב העובדים, וזו הערובה להמשכה.
