אתחיל מהסוף: ספרה של הד"ר מנאר חסן, סוציולוגית פמיניסטית בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון בנגב, הוא ספר חשוב מאוד. הוא חשוב כיוון שהוא מעלה מן השכחה את החיים האורבניים הפלסטיניים שנחרבו בנכבה של 1948, ומנפץ מיתוס כוזב ורווח לפיו החברה הפלסטינית הייתה חברה פלאחית שנחשפה למודרניזציה בזכות הציונות ולאחר קום המדינה.

חסן מציינת, שהשכחת העיר הפלסטינית שירתה לא את האינטרס הציוני בלבד. גם ארגון השחרור הפלסטיני, אש"ף, טיפח זיכרון פלסטיני קולקטיבי כזיכרון כפרי בעיקרו, המעצים את חשיבות הקשר הפלסטיני לאדמה הנמצאת בלב הסכסוך בין שני העמים. "כך", היא כותבת, "דווקא הלאומיות הפלסטינית הפכה את הכפרים למחוזות קפואים של זיכרון המטילים שכחה פוליטית על העיר".

הזיכרון הקולקטיבי שהתגבש בערים גלה מן הארץ ונעלם, ונותרה מאחור "חברה נעדרת עיר הלוקה באמנזיה". לטענת חסן – שנמנתה עם מייסדות הארגון הפמיניסטי הערבי-פלסטיני אלפנאר (המגדלור) ב-1991 בחיפה – השכחת עברה האורבני של החברה הפלסטינית מתחברת למיתוס נפוץ אחר שלפיו החיים בין יהודים בערים המעורבות משפיעים לטובה על מעמדן של נשים פלסטיניות בישראל. ספרה, המשחזר את העירוניוּת הפלסטינית דרך עדשה פמיניסטית בת זמננו, נועד לנפץ גם את המיתוס הזה הרווח הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית בישראל.

האוכלוסייה הפלסטינית, המוסלמית והנוצרית, מנתה ב-1944, לפי סקר סטטיסטי שערכו שלטונות המנדט הבריטי, כמיליון ומאתיים אלף נפש. 30 עד 40 אחוז מהם חיו בערים. חלקן, כמו למשל  יאפא, חיפא, עכא, אל-רמלה או אללד-לוד, הפכו אחרי 48' ערים מעורבות בתחומי מדינת ישראל. טבריה וצפת יוהדו, אל-נאצרה-נצרת נותרה עיר ערבית יחידה בישראל; ג'נין, בית לחם, רמאללה, שכם, אלח'ליל-חברון הן ערים פלסטיניות בשטחים הכבושים; אלקדס-ירושלים היא בירה נצחית וסלע מחלוקת; ועזה הפכה לטרגדיה נוראה.

המבט החוזר אל שנות ה-40 של המאה ה-20 מגלה שהיו אלה שנות שגשוגם של החיים האורבניים הפלסטיניים.

שחזורם הצריך עבודת פסיפס מדוקדקת, שבהעדר ארכיונים נסמכה בעיקר על קטעי עיתונות, עדויות, ביוגרפיות וספרי זיכרונות. חסן משחזרת את העירוניות המודחקת בלי שמץ של סנטימנטליות או רומנטיזציה: היא מתארת את העיר כמרחב שפתח עבור נשים הזדמנויות תעסוקתיות, עושר תרבותי ופעילות קהילתית, ואפשר להן להשתחרר מלחצים מסורתיים ופטריארכליים מגבילים.

על השאלה המעניינת שהעסיקה תיאורטיקניות פוסט-קולוניאליות, אם המאבק לשחרור לאומי היה תנאי מוקדם להופעתה של תנועת הנשים, עונה חסן כי לא מצאה קשר סיבתי בין הופעת התנועה הלאומית הפלסטינית לצמיחת הפמיניזם הפלסטיני.

לדעתה, עלייתה של התודעה הפמיניסטית קדמה במקרים מסוימים להתגבשותה של התודעה הלאומית, ואף הייתה בין מבשריה. חסן מסכימה עם הטענה כי לעיר עצמה היה תפקיד מעצב בהופעתן של התנועות לשחרור הנשים בעת החדשה.

עם זאת, היא מציינת, הפעילות הפוליטית בחסות המטרייה הלאומית אפשרה לנשים לקיים כנסים ואירועים פמיניסטיים ללא הפרעה או התנגדות מצד הפטריארכיה הפלסטינית שהעיר החלישה את סמכותה. כך הוקמו בשנות הארבעים ארגוני נשים ואיגודי פועלות ועובדות במקצועות הפקידות, שהתאחדו ב-1944 ל"איחוד הנשים הערביות הפלסטיניות". תכניות איחוד הנשים להקים מכללה לנשים ולהוציא לאור ירחון לנשים נקטעו באיבן.

חסן לוקחת אותנו לשיטוט מפתיע בנבכי ההיסטוריה החברתית הפלסטינית מסוף המאה ה-19 ועד המחצית הראשונה של המאה ה-20. המסע עובר בין "סממני העירוניות המובהקים", כגון אגודות ספורט ומועדוני תרבות, גנים ציבוריים, בתי קפה ומסעדות, חופי ים, בתי קולנוע, או רחבות ריקודים שנפתחו לגברים ולנשים. ומשם, לירידי האמנות שנשים הציגו בהם ציורים ועבודות יד; לסלונים הפוליטיים של מעמד הביניים שאירחו גברים ונשים, ולמפגשים הכול-נשיים שהתקיימו בבתים פרטיים ושבהם נוצרו גרעיני תנועת הנשים הפלסטינית.

משם ממשיך השיטוט של חסן אל שכונות הפועלים והמעמדות הנמוכים ומפגיש אותנו עם להקות נשים, שכונו ג'נאכי כשמו של כלי נגינה עתיק והתפרנסו מריקוד, שירה ונגינה. ומשם לוקחת אותנו חסן אל הרחובות הצדדיים שבהם נכחו זנות וסחר במין כתופעות הלוואי האפלות של הקיום העירוני. אף זה היה חלק ממרקם החיים הפלסטיניים עד קטיעתם ב-48', שספרה של חסן מנכיח בחיוניות.

הנכחת העבר הפלסטיני כפי שהיה בעיר או בכפר, ושבירת השכחתו,  נחוצות לנו לבניית עתיד משותף במקום הזה.

חדוה ישכר

מנאר חסן, "סמויות מן העין – נשים והערים הפלסטיניות" (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המיוחד, 2017).

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"