מפגש עם פעילים בתל-אביב: חושבים מחד"ש על פליטות והגירה

מפגש נוסף (2.10) התקיים בסדרת ההרצאות והדיונים שיוזמת חד"ש במועדון הגדה השמאלית. הפעם נושא המפגש היה פליטות והגירת עבודה בישראל. נועה לוי, מזכירת סניף ת"א של חד"ש, הנחתה את הערב. בדיון השתתפו נדים טוגוד עומר, מבקש מקלט מדארפור וחבר הנהלה במרכז של הקהילה הסודאנית "וואדי הוואר", נועה קאופמן, רכזת תחום מבקש מקלט בעמותה קו לעובד, ומתן קמינר, דוקטורנט החוקר את הגירת העבודה התאילנדית לישראל ופעיל חד״ש.

2017-10-10_214240

הפגנה בתלאביב: "אנו פליטים" (צילום: אקטיבסטילס)

קאופמן הציגה נתונים סטטיסטיים המתארים את אופי ההגירה לישראל. כ-38,540 מבקשי מקלט חיים בכיום בישראל, רובם הגיעו מסודאן ומאריתריאה. זו קבוצה קטנה למדי של מהגרים, אך היא מצויה בליבו של השיח הציבורי. ישנם כ-85,900 מהגרי עבודה בעלי אשרות עבודה בתחומי הבניין, החקלאות והסיעוד, המגיעים ברובם מאסיה וממזרח אירופה, וכ-74,000 מהגרי עבודה הנמצאים בארץ ללא אשרה, רובם מבריה"מ לשעבר והם חסרי כל מעמד. קבוצה נוספת מונה כ-18,000 מהגרים, שהגיעו לישראל עם אשרת עבודה אך לא שבו לארצות מוצאם לאחר שפג תוקפה.

טוגוד עומר סיפר על חוויותיו כפעיל פוליטי בסודאן ובישראל וכמבקש מקלט בישראל. בתוך כך, מתח ביקורת על ארגוני הסיוע לפליטים ועל פעילי זכויות האדם. לדמות הפליט המסכן שיצרו מובילי המאבק בתחילת דרכו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, לטענתו. מרק לוינסקי, למשל, יצר שורות ארוכות של אנשים שקיבלו צדקה באמצע גינה ציבורית, וקיבע בתודעה את דמות הפליט המסכן, בו יש לתמוך ועליו צריך לרחם. ואולם, רבים ממבקשי המקלט הם אנשים משכילים בעלי עבר של התנגדות למשטרים הדכאניים בארצות מוצאם. בנוסף, ארגוני הסיוע אינם מעסיקים מבקשי מקלט בשורותיהם, למעט מתורגמנים. אלה אינם שולטים לעיתים בדיאלקטים השונים של אוכלוסיית המהגרים. בהמשך, ביקר טוגוד עומר את יחס השמאל לתושבי שכונות הדרום, שגרם לאנטגוניזם מוגבר אצל התושבים ולהתחזקות הימין ככוח פוליטי בשכונות אלה. הביקורת של השמאל צריכה להיות מופנית כלפי מדיניות הממשלה, שהעבירה עשרות אלפי מהגרים זרים לשכונות עוני, ולא כלפי תושבי השכונות.

קמינר בתורו התמקד בבעיית ההגירה הגלובלית מפרספקטיבה מעמדית. הטענה הרווחת בעולם היא שההגירה מחלישה את העובדים המקומיים. הוא סובר כי הגבולות בין המדינות צריכים להישאר פתוחים לגמרי, וכך, אם יתחזקו המהגרים ולא יהיו יותר כוח מנוצל, הם לא יהוו תחרות לכוח העבודה המקומי. ובכל מקרה, הזכיר קמינר, האשמים במצב זה הם המעסיקים המנצלים, לא המהגרים המנוצלים. עניין נוסף שהעלה קמינר, הוא שההבחנה בין מהגרי עבודה לבין מבקשי מקלט מתבססת על מודל ליברלי של זכויות אדם, שמבחין בין אדם נרדף בארץ עם משטר עוין לבין אדם מובטל המבקש תעסוקה. האחרון יכול להיות נתון במצוקה קשה לא פחות מאשר הראשון.

בדיון עלתה שוב ושוב הבעיה הייחודית לישראל: מדינה שאינה מאפשרת לאלה שלא נולדו בה לזכות במעמד חוקי, אלא אם הם יהודים. למעט חוק השבות, בישראל אפשר לזכות במעמד חוקי רק מתוקף נישואין. כל טענה על מדיניות הגירה בישראל צריכה להתמודד עם האופי הגזעני של המדינה.

דורית גרסטנפלד

הדיווח מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך":

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2017/10/G38_2017.pdf