בשבוע שעבר המריא מטוס לאתיופיה, ובו עובד שייצגתי. האיש הגיע לישראל כמבקש מקלט מאריתריאה, ועבד כאן במשך שנים כפועל בניין. הוא פוטר כי משרד הפנים לא הסכים להאריך לו את אשרת השהייה. הגשנו בשמו תביעה נגד קבלן הבנייה בסכום של קרוב למאה אלף ש"ח בגין השלמה לשכר מינימום, שעות נוספות, פיצויי פיטורין, ועוד כהנה וכהנה "מותרות".
העובד לא רצה להגיע לכלא חולות. הוא לא עשה שום דבר רע, ולא רצה להיות בכלא. יש לו קרובי משפחה המתגוררים באתיופיה, ולכן הגשנו בקשה לבית הדין לעבודה לשמיעת עדות מוקדמת, לפני שמסתיימת האשרה שלו, וכאן התחיל היגיון מעגלי, בסגנון "מלכוד 22": בית הדין סירב לשמוע עדות מוקדמת כל עוד אין כרטיס טיסה.
וכל עוד אין מועד לעדות – הקבלן לא מוכן לדבר על תשלום. וכל עוד הקבלן לא משלם – אין לעובד איך לקנות כרטיס טיסה לאתיופיה…
מבקש מקלט אפריקאי במתקן הכליאה "חולות", פברואר 2014 (צילום: אקטיבסטילס)
העובד פנה למשרד הפנים, והם היו מוכנים לשלם עבורו את כרטיס הטיסה, אולם רק בתנאי שיטוס בו ביום. לבסוף, לאחר פניות רבות מצידו, נקבע תאריך מוסכם בו ירכוש עבורו משרד הפנים את כרטיס הטיסה. לכאורה, המילכוד נפתר, והגשנו בקשה נוספת לשמיעת עדות מוקדמת. הפעם דחו אותנו, בתואנה כי מדובר בהתראה קצרה מדי, וכי למעסיק אין זמן ללמוד את התיק…
מה אנחנו למדים מכך? אם אתה מגיש בקשה לפני שיש תאריך עזיבה – לא קובעים לך מועד דיון. ואם אתה מגיש בקשה אחרי שיש תאריך עזיבה – גם אז לא קובעים לך מועד דיון. מבחינת הברית בין המעסיקים הנצלנים לבין מנגנוני המדינה, נראה שהעיקר הוא שהאנשים שעובדים במקצועות הכי קשים במדינה – בונים לנו את הבתים, מנקים לנו את הרחובות ושוטפים לנו את הכלים – לא יקבלו בסופו של דבר את מה שמגיע להם.
לבסוף, העובד האריתראי אותו ייצגתי עלה על מטוס בלי הכסף שהוא עבד בשבילו. אבל הנה כמה נקודות אופטימיות בסיפור: ראשית, הוא לא ראה ולא יראה כלא ישראלי מבפנים; שנית, בעוד כמה שנים הוא יקבל את מלוא סכום הכסף המגיע לו, שישלח למקום מגוריו החדש באתיופיה; ושלישית, חבריו מבקשי המקלט – אלה שאין להם משפחות ברחבי הגלובוס, ומצאו עצמם תקועים כאן – יצאו בשבוע שעבר למחאה בכלא "חולות", נגד התנאים המחרידים שם.
עו"ד אור שי
הטור פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
