לֹא רַק סִרָחוֹן עוֹלֶה

מִצִּנּוֹרוֹת הַבִּיּוּב, גַּם מִלִּים עֲנִיּוֹת

מְאַמְּצוֹת לְחֵיקָן אַיִן

כְּמוֹטוֹ לְחַיִּים. מְטַפְּחוֹת דַּלּוּת

בִּמְסִירוּת יוֹמְיוֹמִית,

כְּבָאוֹת בַּקֹּדֶשׁ, כִּמְדַבְּרוֹת תְּפִלָּה.

(מתוך השיר "שיכון סלע")

ספר הביכורים של רועי חסן, "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה", שיצא לאור בחודש שעבר, הופיע זמן קצר לאחר דיון ציבורי, שהיה רחב וסוער יחסית למקובל בדיונים בענייני שירה, שנסב בעיקר סביב ההתרסה של חסן, בכמה שירים שפורסמו בעיתונות, כלפי ההגמוניה התרבותית האשכנזית. עם זאת, הספר עצמו מקפל בתוכו הרבה מעבר לפולמוס שנוצר סביב חסן וסביב משוררי קבוצת "ערס פואטיקה", שחלקם צפויים להוציא לאור ספרי ביכורים משלהם בקרוב. ראוי לשים לב לחידושים אחרים שהוא מביא איתו לשירה הישראלית, כבר בספרו הראשון, ואפילו הראשוני.

רועי חסן (צילום: גבריאל בהרילה)

החידוש הבולט הוא נקודת המבט המציאותית, הכנה והייחודית של רבים מהשירים. הכוונה היא קודם כל לשירים הפותחים והסוגרים את הספר, במחזור "בית אין בית" וב-"ראשית", הפורשים מול הקורא בכנות ובישירות עולם מוחשי מאוד, מלוכלך ורועש, מבלי להציג אותו במסכנות מוגזמת או מתוך אידיאליזציה. העולם שמתאר חסן מורכב מיסודות של זיעה, של ריח, של אוויר דחוס, של רעש ושל כאב. אלא שבכך לא מסתכמת נקודת המבט של חסן. הוא מאמץ – או אולי מתאר –  עמדה אישית של משורר כאדם החולם בהקיץ תמיד, הרואה כל העת מציאות אחרת מעבר לקיימת (עמדה זו בולטת בשיר "עתידי", העוסק במשורר ארז ביטון). לכן, כמעט תמיד מופיע רובד נוסף הצומח מתוך המציאות המוחשית, והמציג מציאות מעט אחרת, אפילו במידה קטנה. בכמה שירים (למשל, "העבודה" ו-"שיכון סלע"), הרובד הנוסף הוא בסך הכול משב רוח שמחליף את האוויר הדחוס, רמז קטן לאפשרות אחרת במציאות של מעגל סגור.

העבודה, ובעיקר העבודה הפיזית, כלומר המציאות היומיומית של ניצול, היא גיבורה מרכזית בכמה משירים אלה. העיסוק בעבודה הפיזית ובסבל שהיא מביאה איתה הוא חריג בנוף של השירה הישראלית. הוא מזכיר במידה מסוימת את היצירה של משוררת אחרת בעלת עמדה חברתית-פוליטית ברורה הפועלת בשוליים, תהל פרוש. אך גם בהשוואה ליצירה של פרוש, יש בו חידושים, בעיקר בעיסוק בחוויה החושית של העבודה, במחיר המשולם על ידי הגוף, ומעבר לזה: במחיר הנפשי של העבודה הפיזית והמונוטונית.

יש יסוד להאמין שהעמדה המיוחדת של חסן, שהיא כנראה העמדה המעמדית הברורה ביותר שהוצגה בשירה בשנים האחרונות, זכתה בתשומת לב לא מעט בזכות ההתעוררות שיצרה המחאה החברתית של שנת 2011. זה כנראה גם הגורם שאיפשר את האתגר התרבותי שמציב חסן מול התרבות האשכנזית ההגמונית במקבץ של שירי מחאה, שהמוכר מביניהם הוא "מדינת אשכנז", השיר שעמד במרכז הדיון הציבורי. בשירים אלה יש בחירה מודעת להעמיד את התרבות במבחן פוליטי. חשוב לשים לב, כי חסן לא מבקש להציב תרבות מזרחית מוגדרת היטב אל מול התרבות האשכנזית ההגמונית, אלא להעמיד את שאלת התרבות על מישור ערכי של צדק או אי-צדק. למשל, הפתיחה בשיר "מדינת אשכנז" עוסקת במבט של התרבות ההגמונית על חסן כמזרחי, ובה הוא מטיח בעצמו את כל התוויות שהוטחו במזרחים. ואילו התשובה שבאה לאחר מכן, איננה בדמות הגדרה עצמית כ-"מזרחי", אלא בתיאור ההתמודדות של ילד מזרחי דרך התבגרותו עם ההגדרה שלו ושל תרבותו כנחותים. את התיאור הזה – שמגשש אחר הרגעים של צמיחת השירה, מתוך מציאות שלכאורה אין בה מקום לתרבות גבוהה – כדאי לקרוא פעם או פעמיים כדי לחוש את נקודת המוצא הייחודית של חסן כמשורר.

ישנו עוד היבט חשוב לנוחות של השירה של רועי חסן ולאופן בו היא מתקבלת. כמה וכמה מורים לספרות לבני נוער, שהביאו את שיריו אל כיתות הלימוד, שמחו לגלות שהתלמידים מתחברים אל השירים יותר בקלות מאשר אל חומר הלימוד הרגיל. ההצלחה הזאת – ליצור שירה עשירה ומרגשת, ובמקביל לפרוץ מחסומים של הקשבה אצל בני נוער – מעמידה אתגר מול הקאנון של השירה העברית, הרבה מעבר למה שנכתב על אודות חסן מעל דפי העיתונות.

יובל דרייר-שילה

"הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה", רועי חסן, הוצאת טנג'יר, 116 עמ'.

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"