בחודש דצמבר 1970 ישבתי עם אמי בביתנו בכפר ירכא, והמתנו לשובו של אבי מבית המשפט, שם התנהל דיון בעניין הפקעת אדמתנו. כשאבי נכנס הביתה, ראיתי שהוא אינו מצליח להסתיר את דמעותיו. הוא אמר בקול חנוק ונמוך: "גנבו אותה, הפקיעו את האדמה שלנו, אדמתנו אשר ירשנו ועברה במשפחתנו דורות רבים".
ח"כ עבדאללה אבו מערוף (צילום: אל אתיחאד)
אז התחלתי להבין כי ישנה מציאות שצריך לשנות: מציאות של קיפוח ושל אפליה – חברתית, מעמדית ולאומית. האזרחים הערבים במדינה חווים כולם את המציאות הזו, גם אלה מביניהם – דוגמת העדה הערבית-הדרוזית, שאני אחד מבניה – אשר משרתים בצבא. העדה הערבית-הדרוזית הא חלק בלתי נפרד מהעם הערבי-הפלסטיני, וזו עובדה היסטורית, דתית, חברתית, תרבותית, לשונית וגם לאומית.
נוכח האמירה בדבר "זכויות תמורת חובות", מתבקש לשאול: מהן הזכויות שקיבלה העדה הערבית-הדרוזית לאחר שהוטלה עליה חובת השירות בצבא? הרי בין 80 ל-90 אחוזים מאדמות הכפרים הערביים-הדרוזיים כבר הופקעו.
הכפרים הערביים-הדרוזיים מצויים ברמה סוציו-אקונומית ירודה, הגרועה בהרבה גם מזו של כפרים ערבים אחרים, אשר בעצמם סובלים ממצב קשה יותר מאלה של היישובים היהודיים. הישגי התלמידים בבחינות הבגרות – נמוכים. האבטלה, במיוחד בקרב נשים – מהגבוהות במדינה. הכפרים נעדרים תשתיות, ישנו מחסור בתכניות מתאר, לא ניתנים היתרי בנייה ואין די בנייה ייעודית עבור צעירים.
נחזור לאותו יום שנחרת בזיכרוני, בו ראיתי את דמעותיו של אבי המנוח. חשבתי לעצמי, כנער בן 14: "מה הלאה?". אחד הדברים הראשונים שעלו בדעתי, הוא שאני לא אלך לצבא, וכך אכן היה. אולם הבנתי שבכך אין די. צריך לשנות מן היסוד את החברה ולהיאבק בתופעות דוגמת עוני, אי-שוויון, קיפוח וגזענות. אני זוכר כי מדי פעם, הייתי מגיע בקיץ לעכו, כדי למכור את התאנים שקטפתי עם שחר. שם שמעתי אנשים אומרים לי: "מה אתה עושה כאן? ערבי מלוכלך!". פגשתי את תופעת הגזענות, שהיא מביטוייה האידיאולוגיים של הציונות.
חוויות חיים אלה שכנעו אותי כי מקומי הוא בשורות המפלגה הקומוניסטית היהודית-ערבית, אליה הצטרפתי בשנת 1974. הוצעה לי מלגת לימודים בברית-המועצות, וקיוויתי ללמוד יחסים בינלאומיים וכלכלה. אולם המפלגה הציע לי דווקא ללמוד רפואה, והנימוק היה – שבכפר ירכא אין ולו רופא אחד, היות והשלטונות לא איפשרו לנו ללמוד רפואה. קיבלתי את דעת המפלגה, ונסעתי ללמוד בעיר לנינגרד, האהובה עליי עד היום, שם סיימתי בהצטיינות בשנת 1986. לאחר מכן סיימתי התמחות באורולוגיה וקיבלתי תואר PhD בשנת 1994, גם כן בלנינגרד.
בחרתי לעזוב את מקצוע הרפואה, האהוב עליי, ולוותר על מטופליי, שאני מסור להם, ולעבור לכנסת? אני כאן על מנת להיאבק למען שלום צודק, המבוסס על שתי מדינות, ישראל ופלסטין, בגבולות ה-4 ביוני 1967, עם שתי בירות בירושלים; למען יישום החלטות האו"ם בנוגע לפליטים הפלסטינים העקורים מאדמותיהם, כולל זכות השיבה; למען עקירת כל ההתנחלויות מהגדה המערבית; ולמען נסיגה כוללת מרמת הגולן הסורית הכבושה.
אני כאן למען דמוקרטיה, במובנה האוניברסאלי, ותומך ביישומה בכל תחומי החברה והמדיניות. אני כאן כדי להתייצב מול סכנת הפאשיזם, וכדי להגן על מעמדו, כבודו וחסינותו של בית-המשפט העליון, למרות שאני חולק על חלק מפסיקותיו.
אני כאן כדי להיאבק נגד הגזענות ונגד מדיניות האפליה הממושכת כלפי האוכלוסייה הערבית; נגד הריסות הבתים, ולמען השגת פתרון כולל וצודק למשבר הדיור ביישובים הערביים, תוך החזרת הקרקעות שהופקעו לבעליהן הלגיטימיים.
אני כאן כדי לפעול למען ביטול חוק גיוס החובה המוטל על בני העדה הערבית-הדרוזית, והפיכתו לבחירה אינדיבידואלית של כל אחד. אנו עדים לכך שהממשלה – כשהיא מעוניינת בכך – יכולה לבטל את גיוס החובה של החרדים. בדומה, ניתן לעשות זאת גם כלפי הצעירים הדרוזים, וכך להפסיק את מדיניות ההפרד-ומשול שמנהלת הממשלה בקרב האוכלוסייה הערבית. יתר-על-כן, אני שולל עקרונית את המיליטריזציה של החברה ואת הפיכתו של הצבא לפרה קדושה.
אפעל למען שוויון מלא, לאומי ואזרחי, לאזרחים הערבים בישראל; למען הפרדת הדת מהמדינה; למען פירוז המזרח-התיכון מנשק גרעיני, ובכלל זה ישראל, ולמען הצטרפותה של ישראל לאמנות הבינלאומיות בנושא.
אפעל למען סוציאליזם, בו הריבון יהיה העם; להצלת מערכת הבריאות הציבורית; למען דיור בר-השגה לכל התושבים; לביטול המע"מ והורדת מסים; להלאמת הבנקים וכל משאבי הטבע; לביטול חוק ההסדרים; להבטחת פנסיה ראויה והחזרת קרנות הפנסיה לחסות המדינה; להחזרת גיל הפרישה לגיל 65 לגברים ו-60 לנשים; לקביעת קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי בשיעור 60% משכר המינימום.
לבסוף, אני מבקש לצטט מספרו של ניקולאי אוסטרובסקי, "כיצד נתחשלה הפלדה", שם נכתב: "הנכס היקר ביותר לאדם הם החיים, וזה ניתן לו רק פעם אחת. ולחיות צריך כך שלא יהיה מכאיב ומצער על השנים שחלפו ללא מטרה, ושלא יהיה צורך לבעור מבושה על העבר הבזוי והעלוב. ובמותו יוכל האדם לומר: שכל החיים וכל הכוחות ניתנו והוקדשו למען העניין הנשגב ביותר – למען שחרור האנושות".
