ליו"ר לשעבר של איגוד עובדי תעשיית הרכב בארה"ב, וולתר רויטר, הייתה אמירה מפורסמת: "כוח פירושו היכולת של איגוד מקצועי כמו שלנו, לגרום לתאגיד החזק בעולם, ג'נרל מוטורס, לומר 'כן', כשהוא בעצם רוצה לומר 'לא'". שאלת כוחם של איגודים מקצועיים ממשיכה להיות שאלה מרכזית עבור פעילים גם כיום. בתקופה בה שיעור העובדים המאוגדים ומספר ימי השביתה הוא נמוך יותר מבעבר, אין להתפלא על כך שיש אנשים שאינם רואים עוד את מעמד העובדים בתור מי שיכול לתת מענה לשאלות החברתיות.

גרפיטי של בנקסי בלונדון

 

אולם בניגוד לעמדה זו, הרווחת למרבה הצער גם בחוגי השמאל, השינויים החברתיים העמוקים שהתרחשו בעשורים האחרונים לא העלימו את הפוטנציאל של מעמד העובדים להיות המנוע שבכוחו לשנות את החברה ולבנות חלופה מן היסוד למשטר הקפיטליסטי. למעשה, במילותיהם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, שכתבו את "המניפסט הקומוניסטי" לפני למעלה מ-160 שנה – מעמד העובדים ממשיך כיום "לכרות את קברו של הקפיטליזם".

כדי להבין איך ניתן להציב אתגרים בפני השיטה הקפיטליסטית, חיוני להבין איך היא עובדת. ביסודו של דבר, הקפיטליזם הוא שיטה כלכלית לייצור המתבססת על תחרות לשם השגת רווחים. לכן, עבורנו המרקסיסטים, המעמד החברתי של אדם מסוים פירושו – איפה הוא נמצא ביחס לתהליך הייצור. שני המעמדות העיקריים בחברה הקפיטליסטית הם מעמד בעלי ההון (שהוא מיעוט בחברה, אולם שולט בה) ומעמד העובדים (שהוא רוב החברה, אולם איננו המעמד השליט). אדם מסוים נמנה עם מעמד בעלי ההון אם הוא חלק מאותו מיעוט קטן שבבעלותו נמצאים אמצעי הייצור – מקומות העבודה, המפעלים והחברות אשר בהם מתבצע הייצור של מוצרים ושירותים. המעמד החברתי העיקרי האחר הוא מעמד העובדים, שעמו נמנים מי שאין בידיהם שליטה באמצעי ייצור, ונאלצים למכור את כוח עבודתם בתמורה לשכר, כדי שיוכלו להתקיים.

כמובן, ישנן שכבות ביניים – הכוללות בעלי עסקים קטנים, עובדים מקצועיים המשתכרים שכר גבוה מהממוצע, דרגי ביניים של מנהלים בחברות גדולות, וכו'.

המרוץ הבלתי-פוסק של המערכת אחר הגדלת הרווחים, הוא שמעצב את היחסים בין העובדים לבין בעלי ההון. חברות מסחריות מתחרות זו בזו ומנסות לצבור יותר רווחים מאשר יריבותיהן. אפילו חברות המוגדרות כחברות שלא-למטרות-רווח, ובכלל זה חברות בבעלות ציבורית, עדיין פועלות במסגרת ההיגיון של השוק ושל התחרות, היגיון אשר מקדש את הרדיפה אחר הרווח.

במסגרת הכלכלה הקפיטליסטית, המקור ליצירת הרווחים הוא ניצול העובדים: המעסיקים משלמים לעובדים פחות מאשר מלוא שווי הערך שיצרה עבודתם. המעסיקים שומרים לעצמם את ההפרש, ומשום כך – למקסם רווחים פירושו למקסם את הניצול. דוגמא לכך הוא השימוש בפיתוחים טכנולוגיים על מנת לצמצם את מספר העובדים הנחוצים לעשיית העבודה. דוגמא אחרת היא הניסיון לאלץ את העובדים לעבוד יותר שעות, בשכר שעתי נמוך יותר, ועם פחות זכויות סוציאליות.

קרל מרקס סבר, שכדי להבין את הקפיטליזם יש להבין את הניסיונות של בעלי ההון לנצל עוד ועוד את מעמד העובדים, ויש להבין את המאבקים שמנהלים העובדים נגד הניצול והדיכוי שלהם. במילותיו, ההיסטוריה של הקפיטליזם היא "ההיסטוריה של מלחמת המעמדות".

יש מי שמבקשים לטעון, שהקפיטליזם שינה את פניו במרוצת השנים, ושכיום העובדים איבדו את היכולת להיאבק למען שינוי החברה. אחת הגרסאות של רעיון זה היא העמדה הטוענת כי מעמד העובדים, למעשה, חדל מלהתקיים, משום שכיום הכלכלה, לכאורה, כבר אינה מתבססת על ייצור מוצרים, אלא על מתן שירותים (למשל: איזה מוצר בדיוק מייצרים עובדים המספקים תמיכה טכנית בטלפון? ואיזה מוצר מייצרים עובדים העובדים במלצרות?).

על כך ניתן להשיב, שאם אנחנו מגדירים את מעמד העובדים בתור מי שמתקיים ממכירת כוח עבודתו תמורת שכר, ושאין בבעלותו אמצעי ייצור, אז המושג כולל לא רק פועל העוסק ביציקת פלדה או בכריית פחם או בעבודה פיזית בתעשייה כבדה, אלא גם פקידים, מורים, מתכנתים, ברמנים ועובדי קופה במסעדות מזון מהיר.

אפילו אם נגדיר את המושג "מעמד העובדים" בצורה מצומצמת, המתייחסת רק לעובדים העוסקים בייצור מוצרים בתחומי התעשייה, הרי שהם עדיין חלק מרכזי מכלכלת ארה"ב, גם בימינו. לפי דו"ח של התאחדות התעשיינים משנת 2012, התעשייה היצרנית בארה"ב אחראית ל-2 טריליון דולר מכלכלת המדינה. אם מסתכלים רק על תעשייה ייצור המוצרים בארה"ב (לא כולל המגזר הפיננסי ולא כולל שירותים) – היא לבדה גדולה יותר מכלכלתן של 8 המדינות העשירות בעולם.

לכן, השינויים הניאו-ליברליים שחלו בכלכלת ארה"ב בארבעים השנים האחרונות לא העלימו את עובדי הייצור, אלא רק העמיקו את הניצול שלהם, וכך הגדילו את הרווחים של בעלי ההון. זו אחת הסיבות לכך שהפערים בין עשירים לבין עניים בארה"ב גדלו בצורה כה דרמטית בעשורים האחרונים: בעוד שבשנת 1982 המשכורת של מנכ"ל, בממוצע, הייתה גדולה פי 42 ממשכורתו של עובד שכיר מן השורה, הרי שב-2012 היא הייתה גדולה פי 354.

מה לגבי עובדים שכירים המתפרנסים ממתן שירותים, ולא מייצור מוצרים? עובדים אלה הם שיעור גדול מאוד ממעמד העובדים. החוקר קים מודי, בספרו "תנועת העובדים בארה"ב בקשיים ובשינויים", כתב: "ככל שהכלכלה הקפיטליסטית מתרחבת – מהמקומי לארצי, ומהארצי לבינלאומי – כך נדרשים עוד ועוד עובדי שירותים, כדי לטפל בשאלות כגון שיווק ומכירת המוצרים, שינועם ממקום למקום, וטיפול בצד הפיננסי של חלוקת הרווחים ממכירתם. עובדי שירותים אלה מבצעים עבודה הכרחית לשם המשך קיומו של תהליך הייצור".

כלומר, עובדי השירותים לא מחליפים את עובדי הייצור, אלא ממלאים תפקיד משלים. מספר המוצרים השונים גדל, ומשום כך דרושים עוד קופאים, זבנים ועובדי מחסן ברשתות שיווק גדולות. התחרות על כיסו של הצרכן גדלה, ומשום כך דרושים עוד עובדי פרסום, גרפיקאים ומשווקים. החברות הבינלאומיות והתאגידים הגדולים זקוקים למערכות תוכנה ממוחשבות שיתמכו בעבודתם, ומשום כך נוצר גם צורך במתכנתים ובמהנדסים שיבנו מערכות אלה.    אומנם, עובדים שכירים המועסקים ב-"כלכלת השירותים" אינם ממלאים אותו תפקיד בתהליך הייצור כמו הפועלים התעשייתיים, אולם גם בידיהם הכוח – כמו לפועלי התעשייה – לשתק את הקפיטליזם באמצעות עריכת שביתות ונקיטת עיצומים. לפי דו"ח שפורסם באחרונה, אם ישבתו 13,600 עובדי הנמלים, המועסקים ב-29 הנמלים בחוף המערבי של ארה"ב – כלכלת ארה"ב תינזק ב-2 מיליארד דולר ביום.

בקפיטליזם בן זמננו, בו הייצור מקבל מימדים גלובאליים, יש משקל הולך וגדל לעובדים העוסקים בשיווק ובהפצה של מוצרים. לפי מאמר שפורסם בגיליון 2015 של השנתון "סושיאליסט רג'יסטר", מספר עובדי המחסנים והתחבורה גדל ב-55% בשנים 2013-1985. המשמעות היא, שלעובדי מחסנים ולעובדי תחבורה יש יכולת רבה יותר מאשר בעבר לנהל מאבקים מעמדיים, לפגוע ברווחי בעלי ההון ולתבוע שיפור תנאים לעצמם. לכן, טועה מי שטוען כי מעמד העובדים איבד את היכולת לשתק את המערכת הקפיטליסטית. בכוחם של העובדים, גם בכלכלת זמננו, לפעול בצורה קולקטיבית ולזכות בהישגים.

איך יכול מעמד העובדים לממש את הפוטנציאל הזה ולהפעיל את כוחו? מעמד העובדים מפוצל ומפולג לפי חתכים שונים – דוגמת הבדלי לאום, דת, שפה, מין, עדה, וכו' – ומתחים וסתירות בין הזהויות שונות מטופחים בידי המעמד השליט כטקטיקה של "הפרד-ומשול". בעלי ההון מרוויחים ממציאות בה מעמד העובדים מפולג בתוך עצמו, ולכן הם משקיעים מאמצים כבירים כדי לשכנע את מעמד העובדים בכך שאין לו אינטרס משותף.

לדוגמא: כלי תקשורת ופוליטיקאים ממסדיים נוהגים משך שנים להסית נגד "עובדי המגזר הציבורי", "ועדי העובדים" ו-"העובדים המסודרים", שהם, לכאורה, הסיבה לכך שקיימים עוני ותנאי העסקה גרועים בקרב חלקים אחרים של מעמד העובדים. למרבה הצער, גם בשמאל יש מי שאימצו טיעונים אלה. חלק מפעילי תנועת המחאה החברתית של שנת 2011 (Occupy Wall Street), פרסמו גילוי דעת בו נכתב כי "קשה לשכנע עובדים עניים, מובטלים, מהגרי עבודה, שחורים, וכו' – כי עליהם להביע תמיכה ולהשתתף במאבקיהם של העובדים המאוגדים, הנהנים מפריבילגיות… ואכן, מה יש להם בכלל להרוויח ממאבקים אלה?".

נוכח זאת חיוני לציין, כי העובדה שמעמד העובדים סובל כולו ממציאות של ניצול (גם אם מציאות זו מגוונת ושונה), מלמדת כי לכולנו יש אינטרס משותף להיאבק בניצול זה.

יתר-על-כן, המעמד השליט עושה שימוש בהבדלים הפנימיים בתוך מעמד העובדים כדי להגביר את הניצול ואת הדיכוי, ומשום כך – על מעמד העובדים להתייצב באופן עקרוני נגד ניצול ודיכוי על כל צורותיהם, אם ברצונו לנהל מאבק אפקטיבי נגד הניצול המעמדי.

קייל בראון

 

תמצית מאמר שהתפרסם במקור בירחון האמריקאי

"סושיאליסט וורקר" ושפורסם השבוע ב"זו הדרך"