כנס מרקס השמיני נערך אתמול (שבת) בתל-אביב, ביוזמת מכללת הגדה השמאלית. הכנס הוקדש השנה למצבה של התיאוריה המרקסיסטית בישראל והמבטים המרקסיסטיים על החברה, הכלכלה, הפוליטיקה, הסביבה והתכנון בישראל ובפלסטין. השתתפו בכנס: פרופ' דני פילק ("גראמשי בישראל"), פרופ' אבישי ארליך ("מרקסיזם, כיבוש וקפיטליזם"), האדריכל נתי רותם ("מרקסיזם ותכנון עירוני"), יהושע סימון ("מהאזרח לאג"ח: תנועת החרם, צוק איתן והריבונות החדשה"), אורי וולטמן ("מרקסיזם ותנועה לשחרור להט"ב), ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי ("הון, שלטון ועובדים ערבים"), ח"כ דב חנין ("פוליטיקה, סביבה ומרקסיזם בישראל") וד"ר אפרים דוידי בדברי סיכום בעקבות הכנס: "כמה הערות על המרקסיזם בישראל".

ח"כ חנין נואם, אמש, בכנס מרקס שנערך בגדה השמאלית בתל-אביב (צילום: הגדה השמאלית)

ד"ר דוידי אמר כי "שמונה שנים רצופות אנו מקיימים את כנס מרקס בגדה השמאלית וזהו מועד מתאים לבדיקת מצבו של המרקסיזם בישראל. אין להכביר מילים על השפעת התיאוריה המרקסיסטית כבר למעלה מ-160 שנה על כל העולם. ובישראל? באמצעות ארבע הערות ננסה להשיב לשאלה "מרקסיזם בישראל, איכה?". לדבריו לבחינת המרקסיזם בישראל שתי פנים: כפרקטיקה פוליטית וכעשייה, וכחשיבה תיאורטית. קל למדי לסכם את הנקודה הראשונה – בישראל ישנה כעת רק מפלגה אחת המגדירה את עצמה מרקסיסטית והמנסה לפעול על פי עקרונותיו: המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). עד לשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, ניסו מפלגות שונות לשלב בין ציונות לבין מרקסיזם. הניסיון לא צלח, וגלגוליהן של מפלגות אלו נותרו מפלגות ציוניות, בעלות השקפות פחות או יותר מתקדמות. גם בקרב הציבור הערבי בישראל, רק מק"י היא שמגדירה את עצמה מרקסיסטית, מול זרמים לאומניים וזרמים של האסלאם הפוליטי. "אך מצבו של המרקסיזם בישראל כחשיבה תיאורטית או ביקורתית הוא מורכב יותר. מעבר ליבול הרעיוני הדל של מק"י ישנם חוגים רחבים יחסית אשר הושפעו או מושפעים מהמרקסיזם, בייחוד במוסדות להשכלה גבוהה".

באקדמיה הישראלית יש למרקסיזם השפעה מסוימת, ואף מתגברת. אך לרוב מדובר במרקסיזם המתרחק מעיסוק בפוליטיקה ובמציאות המעמדית, ואף מנותק מהמאבק המעמדי. זהו "מרקסיזם מערבי" על פי הגדרתו של המרקסיסט הבריטי פרי אנדרסון, לו שותפים, בין היתר, ג'ורג' לוקאץ', תאודור אדורנו, אנטוניו גראמשי, וולטר בנימין, הרברט מרקוזה, לואי אלתוסר ואסכולת פרנקפורט. זו גישה העוסקת בהיבטים הפילוסופיים של המרקסיזם, אך מרחיקה אותו מהמאבק המעמדי, מהביקורת על הכלכלה הקפיטליסטית ובייחוד מהפוליטיקה. זאת, לעומת ה"מרקסיזם המזרחי" (אם להמשיך בהבחנה של אנדרסון), או המרקסיזם הקלאסי: קרל מרקס, פרידריך אנגלס, ולדימיר לנין, רוזה לוקסמבורג ואנטוניו גראמשי. "כן, אין כאן טעות: שמו של גראמשי מופיע בשתי הרשימות. גראמשי הפך לדמת ידועה באקדמיה (בארה"ב, באירופה וגם בישראל), אבל מדובר בגרסה "ניאו-מרקסיסטית" של גראמשי ומחשבתו".

גראמשי, אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אשר שילם בחייו על דבקותו במאבק נגד הפאשיזם, הפך באקדמיה המערבית וגם באקדמיה הישראלית ל-"פילוסוף ניאו-מרקסיסטי". לרוב, הופשטו כתבי גראמשי מתוכנם המעמדי והמהפכני, ונותרו מהם מספר מושגי יסוד, כגון "הגמוניה". ל"מרקסיזם מן הדרום" כלל לא נמצא מקום באקדמיה הישראלית. מאו-טסה-טונג הסיני, ארנסטו "צ'ה" גווארה הארגנטינאי-קובני, וולטר רודני האפריקאי, הכלכלן המצרי סמיר אמין, וחוסה קרלוס מריאטגי הפרואני – כולם נעדרים מהמרקסיזם האקדמי המקומי. "הרי הם מ-"הדרום", לא כן? למרבה הצער, אפילו להוגי דעות מרקסיסטיים מערביים בני-זמננו, דוגמת הסוציולוג עמנואל ולרשטיין או הגיאוגרף דייוויד הארווי, אין מקום באקדמיה. הרי הם שוללים את הקפיטליזם מן היסוד", ציין דוידי.

לדבריו, האקדמיה – המקום בו בארצות רבות בעולם נולדות קבוצות, תנועות וזרמים המאתגרים את הסדר החברתי הקיים – היא בישראל מוסד שמרני וקולוניאלי. כמו המדינה, גם האקדמיה חולמת להיות "חלק מאמריקה, אפילו כשהיא מתעוררת במזרח-התיכון, במציאות הסבוכה של פריפריה קפיטליסטית. נכון, ההגמוניה הציונית במדעי הרוח והחברה אינה חזקה כפי שהייתה בשלושה העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. באמצע שנות ה-70 פוטר, למשל, ד"ר שלמה סבירסקי מאוניברסיטת חיפה, בגלל ש"העז" לאתגר את הסוציולוגיה הציונית ולהשתמש במונחים מעמדיים, בעלי זיקה לשאלות העדתיות והלאומיות, בעת שניתח את המבנה החברתי של ישראל". כאוניברסיטאות קולוניאליות, גם התיאוריות הביקורתיות הרווחות בהן הן בעצם יבוא מארה"ב. לפעמים הסחורה מגיעה באיחור ואפילו פגומה, אבל היא תוצרת אמריקה. כך, בעשורים האחרונים, חלפו בשמי האקדמיה (כמה מהן ללא שוב) תיאוריות הזהות, הרב-תרבותיות והפוסט-קולוניאליות.

הדובר הדגיש שקרל מרקס ניתח ביסודיות את הקפיטליזם, התפתחותו ומשבריו, והגיע למסקנות מהפכניות על אודות החברה בת זמנו ועל תפקידם של המעמדות בה. מרקס, גם לפי מתנגדיו הרבים, תרם תרומה מרכזית להבנת הכלכלה המודרנית. אבל מרקס אינו נלמד כלל בחוגים לכלכלה באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. הקפיטליזם הניאו-ליברלי, מבית מדרשם של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' מילטון פרידמן ואסכולת שיקגו, שולט מזה עשרות שנים בלימודי הכלכלה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. "והנה, בשנים האחרונות אפילו בחוגים לכלכלה נפל דבר. המשבר הקפיטליסטי העולמי, שהחל ב-2008, חולל טלטלה עמוקה בתפיסות הניאו-ליברליות, וחידש את העניין במרקסיזם ובתיאוריות ביקורתיות נוספות. סטודנטים לכלכלה באוניברסיטאות חיפה, תל-אביב וירושלים הקימו בשנים האחרונות קבוצות לימוד, כדי להבין את הביקורת על הקפיטליזם. הם ניסו ללמוד בעצמם את מה שמוריהם (אשר חלקם יושבים במועצות מנהלים של תאגידים קפיטליסטיים) אינם מסבירים להם במהלך הלימודים הפורמליים".

על מנת להבין איך דורות של כלכלנים גדלו על ברכי "המחשבה האחידה הקפיטליסטית" (כפי שהגדיר זאת העיתונאי הספרדי-הצרפתי איגנסיו רמונה), הוקמה בנובמבר 2009, בשיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים ומכון ון ליר, קבוצת מחקר שעסקה בלימודי הכלכלה בישראל, ובה לקחו חלק אנשי סגל ההוראה וסטודנטים. במבוא לדו"ח הסופי שפורסם אשתקד, נכתב: "בעולם בכלל, ובישראל בפרט, נשמעה קריאה מחודשת של לימודי הכלכלה, והיא גברה עם פרוץ המשבר הפיננסי העולמי ב-2008". אך מעיון במסקנות הקבוצה עולה, כי המלצותיה הן פושרות למדי: "היכרות עם התפתחות המחשבה הכלכלית וביקורת הכלכלה", "היכרות עם כלכלת ישראל" (!), "היכרות עם המחקר הכלכלי" ו"הכשרה והכנה לשוק העבודה". מיותר לציין, שהמילה 'קפיטליזם' לא מופיעה ב-60 העמודים של הדו"ח.

אחת החולשות המרכזיות של המרקסיזם האקדמי בישראל היא ניתוקו המוחלט ממעמד העובדים. ראשי ההסתדרות לדורותיהם, מדוד בן-גוריון ועד אבי ניסנקורן, סלדו וסולדים סלידה עמוקה מהביקורת החברתית שמציגה האקדמיה, ובייחוד מרעיונות המרקסיזם. בעבר, ההסתדרות תמכה אומנם חומרית בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל-אביב. אך מזה כמה שנים, בתירוץ של "סיבות תקציביות" – היא ניתקה את קשריה עמו. "ייתכן שזה מוגזם לדרוש מראשי ההסתדרות לקדם את הקשר בין תיאוריות ביקורתיות לבין עולם העבודה. הרי משך כל שנות קיומה, גילו ראשיה נחישות בניסיונם להחליש את מעמד העובדים מול ההון", סיכם.