לפני שנים אחדות, כאשר הסתאבותה של הנהלת קבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים הביכה ותסכלה את כל אוהדיה והרחיקה אותם מהיציעים, הסביר עיתונאי תל אביבי שבהיות ירושלים עיר "דתית, חרדית וימנית", אין בה מקום לאגודת ספורט אדומה. למרות היומרנות של קביעה "סוציולוגית" זו, היה בה הרבה מן האמת. באותה תקופה הזרימה קרן השפע של האוליגרך הזר ארקדי גאידמק מיליונים רבים לבית"ר, והחילוניות האדומה בעירנו הצטיירה כישות רופסת, אולי אפילו גוססת. הפועל ירושלים, קבוצת הכדורגל הוותיקה בעיר,הייתה מבועתת ורדוּפה, משוסעת בסכסוכים פנימיים, בהאשמות הדדיות ובניכור בלתי ניתן לגישור בין שני הבעלים (יוסי סאסי וויקטור יונה, שחיבתם זה לזה הפכה לאיבה מכוערת) לבין שרידי האוהדים, שרבים מהם הצטנפו ביציעי טדי הריקים, צופים בעיניים כלות בקבוצה ממורמרת ומקרטעת, ושונאים לא רק את האחרים אלא גם את עצמם. השיא היה ב-2007, כאשר יותר מאלף אוהדים, נאמני הנאמנים, הגיעו לטדי כדי לראות משחק בית של הפועל. לתדהמתם, ההנהלה השאירה אותם בחוץ — השערים היו נעולים, והכול באמתלה שמישהו שם שכח לדאוג לסדרנים. אין צורך לומר ששוועתם של האוהדים עלתה השמימה, אבל כלל לא חדרה ללבותיהם של המנהלים, שנהגו בהם בגסות רוח שלא תיאמן. זה היה הקש, שכבר הפך למיתולוגי. למזלי הייתי בביקור באנגליה, ולכן החמצתי את הטראומה הזאת, אבל בעידן האינטרנט ההדים מגיעים לכל מקום. כמה עיתונאים כמו אורי שרצקי, יהונתן כהן וגיא לרר, שליוו את הפועל לכל משחקי הבית והחוץ שלה עוד משחר ילדותם, ואוהדים שרופים אחרים מאסו בהשפלה שהייתה כרוכה בעצם העובדה שאנשים מסוג זה מנהלים אותם. כך גם אוהדים כמו אשר גולה ואחרים, שהפכו לעמודי התווך של האגודה.
לא היה קל להיפרד מהמותג, גם כאשר הפך למשהו מהוה, מעוקם, כמעט רעיל. כל מייסדי הפועל קטמון חונכו בבתים של אנשי הפועל וחלמו תמיד על ישות אדומה משגשגת ומרשימה, שתהיה אלטרנטיבה אמיתית לגזענות ולאלימות של חלק ניכר מאוהדי בית"ר. אחרי שהפנמנו את ההכרה בכך שההנהלה הקיימת תנציח את העליבות לדורות, ייסדנו קבוצת אוהדים ועברנו אִתה שנים קשות, החל ברומן אומלל עם קבוצת מבשרת ציון שהתפרק ברעש גדול, וכלה בהתחלה חדשה בליגה ג', במגרשים נידחים, באתרים מאובקים ושוממים, כאשר שיירות גמלים חוצצות בין האוהדים הנלהבים מעירנו לבין השחקנים. אבל התמדנו, חרף כל המכשולים, ובכלל זה השד שקינן בתוככי נשמתנו והטיף לנו מוסר על שזנחנו את קבוצת נעורינו. כל אחד מאתנו עבר התחבטויות נפש קשות. כשלעצמי, הבנתי שאני עומד בפני מבחן מסובך ומורכב, שהרי אני בא מבית אדום: אבי היה מזכיר ההסתדרות בעיר, אמי הייתה חברה מסורה בפלוגת הסדרן של הפועל, אחי עוזי נחשב לפטרון של הפועל וגם הילדים שלי היו אוהדים מושבעים. בהדרגה קלטנו שאנחנו בעיצומה של הקמת מפעל חדש, מושך ורענן, שמשלב המשכיות עם חידוש. אם אדם כמוני, שראה את הפועל ירושלים בפעם הראשונה עוד לפני קום המדינה (במשחק ליגה ב' במגרש הישן בשמואל הנביא, נגד הפועל רחובות) הופך לאחד ממייסדי הפועל קטמון, יש דברים בגו — וזה נכון לגבי חברים רבים אחרים. עד מהרה נוכחנו לדעת שבניגוד לנבואות השחורות, הפוטנציאל של קטמון הוא עצום. לא זו בלבד שההנהלה הצעירה והאידיאליסטית הצליחה לגבש קבוצה סבירה לליגות הנמוכות, אלא היא גם מיסדה אתוס חדש שקסם לצעירים, לדתיים נאורים, למזרחים, לתושבי השכונות ולאוהדים הרבים של הפועל בימי מגרש קטמון, ילדיהם ונכדיהם. הפכנו למוסד קהילתי בעיר וגם מחוצה לה. היציעים שלנו עמוסים ילדים ונשים ואין בהם שמץ של אלימות, כיעור, גזענות או שנאה, למעט אולי שירים ישנים נגד בית"ר שהם חלק מההווי ומההוויה שלנו, חרף העובדה שהם מיותרים בעיניי.
אלפים הגיעו למשחקי העלייה שלנו מליגה ג' לליגה ב', ושוב מליגה ב' לליגה א' דרום. למשחק העלייה שלנו ללאומית במאי 2013 כבר הגיעו 6,000 צופים, קהל ענק גם במושגים של קבוצות רבות בליגת-העל. הייצוג המשפחתי שלנו היה מרשים: לידי היו שניים מבניי, שלושה נכדים, כלתי ואפילו הוריה, שהגיעו למשחק מכפר סירקין. התרומה של קטמון לתרבות העירונית היא מסיבית. לכך התלווה הישג בלתי צפוי: קטמון קירבה את הגולים הירושלמים בגוש דן ואפילו בצפון לעירנו, אחרי שנים של ניכור. רוב האוהדים הם בני העיר, אבל מאות רבות של אוהדים מגיעים מתל אביב, ממודיעין ומיישובים רבים בכל חלקי הארץ. ואם חרף הנבואות הקשות יש מקום לאגודה אדומה בירושלים, אולי בכלל נשקפת לנו תקווה כלשהי, ויש מקום לקוות שעוד יבואו ימים טובים יותר. אולי יהיה ניתן להפיץ את אלומת האור לכל מקום בעיר, ניתן לשבץ צעירים מירושלים בני שני העמים בכל קבוצות הנוער שלנו ולמחוק את הצל הנורא שמטילות הגזענות והנאצות נגד הנביא מוחמד על התרבות העירונית שלנו.
קבוצת הנערות של הפועל קטמון ירושלים, על שם שירה בנקי ז"ל (צילום: פייסבוק הקבוצה)
חלום האיחוד ושברו
האופוריה נגעה בפסגות חדשות בעונת 2014-2013, כאשר הגענו לליגה הלאומית. חלום האיחוד עם הפועל הוותיקה יותר, ששיחקה גם היא בליגה הלאומית, כמו קרם עור וגידים, והתנהלו שיחות כמעט רציניות למימושו. אבל בשלושה משחקי הדרבי עם הפועל גילינו שנאה רבה כלפינו מצד אוהדי הקבוצה הישנה. ההתרפסות כלפי הפועל רק פגעה בנו; היא הפחיתה את ההתלהבות ביציעי קטמון ורק ליבתה את הבוז והשנאה בקרב אוהדי הפועל. תיעבתי את המשחקים האלה ואת העוינות האיומה ששררה בהם; בני משפחה וחברים חוו חוויות מכוערות. חשבתי אז שלא אכפת לי שיציע שלם של אוהדי בית"ר יגדף אותי, ובלבד שלא אשמע קללה אחת מאוהד אדום.
בקרב האוהדים שלנו שררה אכזבה שהזכירה גירושים מכוערים, שבהם דווקא פסק הזמן שניתן ל"שלום בית" העצים את הסחי ואת המאוֹס. הסתבר שהנוסטלגיה למותג הישן שטיפחו אוהדים בגיל הביניים היא עצומה. רבים מאתנו חשו רגשי אשמה כבדים כלפי הקבוצה הוותיקה יותר.
רק בהדרגה קלטנו את העובדה ששום דבר לא השתנה ב"ממלכת סאסי". ייסורי הגמילה היו קשים, והניסיונות למצוא הסברים אידיאולוגיים לא צלחו. כדאי לנסח את הדברים באופן חד-משמעי, דבר דבור על אופניו: קטמון אינה קבוצה "אשכנזית", והרוב המכריע של אוהדיה אינו מטפח שום תחושות של התנשאות כלפי אוהדי הפועל. לאוהדים האדומים בכל אחת משתי הקבוצות ובשתיהן יחד אין שום מכנה משותף ביחסם לשטחים הכבושים, שלא לדבר על "איחוד ירושלים"; למעט אולי כמה סיסמאות, גם אין הסכמה גורפת בנושא החברתי.
בנושאים אזרחיים חשובים המהות האדומה של אוהדי הפועל ירושלים וקטמון היא משמעותית. השנאה לגזענות ולגילויים חיצוניים של אפליה משותפת לשתי האגודות, אבל בקטמון שוררת מחויבות מוצהרת לשוויון הנשים ולעידוד שיתוף ילדים החל בגיל הגן בחוויה האדומה ביציעים. לאוהדים חדשים אלו אין זיקה מיוחדת לימיה הגדולים של הפועל במגרש קטמון הישן ברחוב רחל אמנו. מכאן גם אדישותם לנושא האיחוד, וחוסר רצון בולט להקריב את המפעל הנהדר שהקימו אורי שרצקי וחבריו על מזבח המולך הזר, שחבריהם הוותיקים יותר ביציע קוראים לו "איחוד" .
רבים מאשימים בירידת הקבוצה לליגה א' את הסחת הדעת הקולקטיבית שהייתה כרוכה בדיונים על אחדות. תרבות הרטינוֹת שממנה נמלטנו לפני שמונה שנים רודפת אותנו גם בקטמון, בעיקר בעונת 2015-2014 , שבה נכתבים דברים אלו. ישנה אכזבה, והאינסטינקט לחפש שעירים לעזאזל בולט מאוד גם בקהילה היפה שיצרנו. עד לאחרונה ניסינו לבנות אגודה לתפארת ורוח קהילתית יפה, והצלחנו עד גבול ידוע, אבל ייתכן שלא הפנמנו את חשיבות הביצועים על כר הדשא עצמו. לא תמיד הייתה התאמה תרבותית, שלא לומר רעיונית, בין השחקנים לבין הקהל, והתחלופה התכופה בהרכב של הקבוצה הבוגרת פגמה מאוד בהזדהות שלנו עם הכדורגלנים שמייצגים את הקבוצה. גם הרמה המקצועית מאכזבת במקצת. את כל הבעיות האלה ניתן לפתור בשימור הגרעין הקשה של האוהדים כנכס להרחבה גדולה של בסיס האהדה והמועדון בעתיד.
מאז שקמה קטמון אני הולך למגרש ברצון, מצפה בקוצר רוח לשריקת הפתיחה ואוהב מאוד את הקהילה מסביב. הנוכחות הבולטת של נשים מכל הגילים מרחיבה את הלב, והמוני הילדים ואפילו התינוקות יוצרים אווירה הרמונית, רכה ואנושית יותר. טוב להיות אוהד קטמון פשוט מבחינה קיומית. עם השתרשותה של האגודה בנוף העירוני יש הרואים בה מופת מרתק, מבצר חשוב של מתנגדי הגזענות הבית"רית, בית חם לסולדים מהקנאות והאלימות השוררות בכל פינה בעירנו. הפועל קטמון ירושלים הפכה למותג בקרב אלפי ירושלמים. מקצתם אוהדי הקבוצה הוותיקה, בניהם ואפילו נכדיהם; רבים אחרים הם חדשים לגמרי, נוסף על קילוח דק אבל חשוב שמגיע מקבוצת הכדורסל. את ההצלחה הזאת של מקימי הקבוצה ומנהליה אסור לבזבז על מריבות קטנוניות ועל בכיינות. הקמנו מקדש מעט יפה בתוככי עיר מסוכסכת, כאנטיתזה לגזענות המפעפעת בה. אני מאמין שעוד נמשיך ונממש את הפוטנציאל העצום הגלום בנו. אני אוהב אותך, הפועל קטמון.
חיים ברעם
