אל מול הימין הציוני והגזעני: אחדות הציבור הערבי היא התשובה

2017-02-07_201031

ראשי הציבור הערבי ביום הרס הבתים באום אלחיראן, 18 בינואר 2017 (צילום: זו הדרך)

דונלד טראמפ, מארין להפן, תרזה מיי, פראוּקָה פֶּטְרי, והרשימה עוד ארוכה. אפשר גם לשרבב את בנימין נתניהו לתוכה, כמובן. אלא שכל זה פשוט מדי. הבעיה שלנו איננה גזענות אנטימוסלמית או אנטיערבית כמו זו החוגגת במערב, אף שנוח לנו להשוות את הימין הישראלי לימין הקיצוני העולה באירופה ובארצות הברית. בישראל, הבעיה עמוקה הרבה יותר. המוסדות שלנו, לא הימין הקיצוני, דואגים להפוך את היהודי לחייל, לקלגס, לשוטר, למאבטח, לסוהר. אפילו הפאשיסטים, לדוגמא, כבר לא קונים את שקרי המשטרה בנוגע לרצח המורה יעקוב מוסא אבו אלקיעאן, הם פשוט מכירים בזכותם של שוטרים וחיילים לירות ללא הבחנה בערבים. להפן היא עוד כתם על הדמוקרטיה הצרפתית, אך ישראל, מנגד, מעולם לא התקיימה באמת כדמוקרטיה. בכך נעוץ ההבדל בין תפקידו של השמאל שם ופה.

ואולם, הבלבול אינו מקרי. נוח יותר לצעוק "פאשיזם", מבלי לאפיין את ישראל בייחודה. אין ספק שבאמריקה הכל פשוט יותר, ואנו יכולים רק להשתוקק להפגנות המוניות, כמו אלו בקליפורניה או בוושינגטון. אלא שרבים מהצעירים הליברלים אצלנו מזדעזעים מחומת ההפרדה שמקים טראמפ וחיים בשלום עם החומה בשטחים הכבושים. אותם צעירים גם יתמכו במתן מקלט לפליטים האפריקאים, אבל יתנגדו לזכות השיבה של הפלסטינים. ההבנה שהפלסטינים אינם מהגרים ואינם זרים, אלא ילידים בארץ הזאת, נחשבת בעיני רבים בשמאל כ"לאומנות". כאן שורש הבעיה.

התווית שהודבקה לבל"ד, "ימין ערבי", היא חלק מחוסר המודעות העצמית שלנו לגבי עצמנו, ומי אנחנו ביחס לפלסטינים. אנשי תקשורת ונבחרי ציבור מבקשים פעם אחר פעם מאיימן עודה או מדב חנין לגנות את חברי הכנסת של בל"ד, ומתקשים להבין את העמידה של חד"ש לצד "הלאומנים" או "הדתיים", כאילו אפלייתם של אלה ושל אלה שונה, או כאילו הסולידריות הלאומית שלהם אינה כוח של התנגדות. פעם אחר פעם לוחצים על חברי הכנסת של חד"ש להשתתף במשחק המבדיל בין "ערבים טובים" ל"ערבים רעים". אסור לנו להיכנע לציפייה הכוזבת שצעד כזה יעזור לקרב את חד"ש לקונצנזוס. אחדות החברה הערבית, המתהדקת בהפגנות שמארגנת ועדת המעקב העליונה בשבועות האחרונים, היא בעלת ערך דמוקרטי רב מבחינת הערבים והיהודים בישראל, ובטח שהיא חשובה לא פחות משיעורי התמיכה של חד"ש בקרב צעירים בתל אביב, שסולדים מחנין זועבי. אך גם אילו היו יותר מצביעים יהודים לחד"ש, אסור לדרוש מחברינו הערבים להפנות עורף לשכניהם בכפר, המופלים בשל היותם ערבים, ולא בשל היותם "לאומנים" או "דתיים". כאילו שהסתרת הלאומיות הפלסטינית תתוגמל בזרועותיו החבוקות של העם היושב בציון. כל שמאל שלא יפעל לחשוף את טבעה הקולוניאלי והגזעני של מדיניות ממשלת ישראל נידון לכישלון.

יש לדחות בביטול את הטענות נגד שותפות עם בל"ד "משום שאינה שמאל". בתנאים של ישראל, במאבק נגד האפרטהייד הישראלי, בל"ד נמצאת בצד הנאבק, וזה הופך אותה, כמו גם את התנועה האסלאמית, לשותפה. מרצ – רק לפעמים שותפה במאבק. כמעט שנתיים אחרי הקמת הרשימה המשותפת, תמוהה בעיני ההתנגדות של רבים בשמאל היהודי לאירוע החשוב הזה. מי שמוותרים בקלות על כל הנושאים ש"מעבר" לשתי מדינות – קרי שיבת הפליטים, שחרור האסירים הפוליטיים, ביטול זכויות היתר של היהודים במדינה – צריכים לשאול את עצמם בשם מי ובשם מה הם מוותרים. מצביעי חד"ש ב-2013 שלא היו מסוגלים לדמיין את עצמם מצביעים לרשימה המשותפת ב-2015, או שעשו זאת "בכאב לב", צריכים לשאול את עצמם מה מרתיע אותם כלכך בשותפיהם הטבעיים למאבק, גם אם הם דתיים, וגם אם הם מניפים מפות של פלסטין. בקונגרס הלאומי האפריקאי, הANC, לא היו מעלים על דעתם לפסול שותפים למאבק בשל סיבות דומות. את הציונות צריך להוציא מתוך אנשי השמאל, גם כאשר היא מסתווה בצבעי טהרנות "חילונית" או "אינטרנציונליסטית".

יוסף לאור

 

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"